סוגרים חלשים / אבישי גרוסמן

סוגרים חלשים

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בעוד דקות אחדות אמור להתחיל טקס קבלת הפרס.

איור מאת יעקב גוטרמן

איזידור טמקין, חתן הפרס שבימים אלה חגג את יום הולדת השמונים שלו, בחר בקפידה את הבגדים אותם ילבש במהלך הטקס, מכנסי חאקי שעליהם לא היה מוכן לוותר, חולצה כחולה ובמרכז חזהו עניבה אדומה. זאת הפעם הראשונה שהוא קושר את העניבה לחולצתו היות ונאמר לו שהטקס מחייב תלבושת המכבדת את המעמד. בתחילה היה קשה לאיזידור המכונה על ידי חבריו בקיבוץ איזי, לבחור את צבע העניבה ולאחר מכן נעזר באשתו כדי לחברה לחולצתו. אחרי הכול איזי הוא חבר וותיק בקיבוצו, והיה האמון על המוסכמה המחייבת ללבוש צנוע כפי שהתעצבה בתקופת הבראשית של הקיבוץ. וכידוע עניבה מעולם לא הייתה חלק לגיטימי מלבוש זה.

 

אבל המארגנים דרשו. נותני הפרס ראו את "התלבושת המהוגנת" כהכרח המכבד את נותני הפרס ואיזי ציית לבקשתם. איזי הוא צייר. במהלך חייו הציג את עבודותיו ברחבי העולם כולל במוזיאונים מפורסמים. תחילת הקריירה שלו הייתה בועדת הקישוט של קיבוץ "עין טללים" בו הוא חי כבר למעלה משישים שנה. לאט לאט עבר איזי לציור פיגורטיבי ולאחר מכן התמחה במופשט. הקיבוץ שהכיר כבר לפני שנים רבות בכישרונו המיוחד העמיד לרשותו ושיפץ עבורו מבנה גדול שבעבר שימש חדר אוכל של חברת הילדים במסגרתה התחנכו כול בניו של איזי שבגרו ועזבו את הקיבוץ. אבל ביום הגדול הזה, המעמד בו יוענק לאביהם הפרס על מפעל חייו, כולם הגיעו.

 

איזי הכין את נאום התשובה שלו למעניקי הפרס בקפידה רבה. הוא ידע עד כמה חשובות למעניקי הפרס מילות התודה שלו, כלומר הערכתו להחלטתם להעניק לו את הפרס. בשעה היעודה מילא הקהל את מועדון האמנים בעיר הגדולה, היו בתוכו כמובן בני משפחתו של איזי, נציגי הקיבוץ ומבקרי אומנות ידועים. על הבמה ישבו האנשים האמורים במהלך הטקס לברך ולשבח את עבודותיו של חתן הפרס שישב באמצע השולחן, קורן מאושר שלמרות רצונו לא יכול היה להסתירו.

 

לאחר קטע מוסיקלי החלו הברכות שנתארכו מאוד. אחרי הכול לא בכול יום ניתנת למבקרי האמנות הנכבדים ההזדמנות להופיע בציבור כאשר שני ערוצי טלוויזיה מעבירים את דבריהם בשידור הישר למאות אלפי צופים.

 

לקראת סוף הטקס הגיע תורו של איזי לשאת את דבריו. הוא קם, החליק את בגדיו והחל לקרוא את נאומו מן הכתב. פתאום הרגיש שאין ביכולתו לשלוט בסוגרים. הוא קורא את הדברים שהכין מראש בעוד מכנסיו מתמלאים בשתן שאין ביכולתו לעוצרו. הקהל שומע את דבריו ומתבונן בהשתאות בכתם ההולך ומתרחב במכנסי החאקי החדשים אותם קנתה אשתו במיוחד לקראת האירוע.

 

הצריבה שהתפשטה בין רגליו הביכה ובלבלה את איזי. מילותיו החלו להישמע מקוטעות. כיצד שכח לחבוש את החיתול שהותאם במיוחד לצורך עצירת הנוזל שיצא עכשיו בקצב הולך וגדל מגופו? דבריו נעשו מגומגמים יותר ויותר, הוא הרגיש רעד בכול חלקי גופו עד שבבת אחת הפסיק את קריאת דברי התודה, קיפל את הנייר ממנו קרא, הכניס אותו לכיסו ועזב באחת את הבמה.

 

מלמולים מהוסים בלולים בחיוכים רבי משמעות נשמעו בקרב קהל הנוכחים שהחל לעזוב לאיטו את האולם.

 

השידור הישיר מהטקס נפסק בהוראה מפורשת שניתנה לכתבים המסקרים את הטקס. בעיתונים שיצאו למחרת לא הוזכר האירוע כלל וכלל.

 

הגאווה על קבלת הפרס הפכה לבושה שבמשך חודשים רבים לא יכול היה איזי להסתירה. הוא חדל לחלוטין לאכול את ארוחותיו בחדר האוכל של הקיבוץ וגם למועדון לחבר והכולבו המקומי חדל להופיע.

 

אשתו סוניה, שדווקא המשיכה לבקר בכל המקומות בהם נפגשים ומשוחחים ביניהם חברי קיבוץ, למדה לדעת שנציגי הקיבוץ שהוזמנו לטקס, ראו וחוו את שהתרחש על הבמה, שתקו. חברי הקיבוץ שלא נוכחו בטקס לא ידעו דבר על מה שהתרחש על הבמה באותו יום שאמור הייה להיות יום חג לחברם הצייר והפך ליום של בושה גדולה. רבים מהחברים שאלו בדאגה אמיתית מדוע לא רואים את איזי בזמן האחרון. לאחר שקיבלו את הסברה של אשתו, שהסיבה היא בריאותית, שלחו לו באמצעות סוניה את ברכתם על קבלת הפרס שהיו מלווים באיחולי החלמה חמים. לאיזי לא נותר אלא הוקיר את חבריו בקרבם הוא חי כבר עשרות בשנים.

 

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: