שתיקות משם וקולות מכאן / אבישי גרוסמן

|

שתיקות משם וקולות מכאן

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

חגי יושב כבר שנים בכיסא גלגלים. יושב ושותק.

איור מאת יעקב גוטרמן

מדי פעם, אולי כאשר הרעב מציק לו הוא משמיע קולות בלתי מזוהים הבאים ממקום אחר, קולות משם. בימים קרים מלבישה אותו אינגריד הפיליפינית בבגדים חמים כדי שלא יתקרר במהלך הטיול ברחבי הקיבוץ. בימי שמש הוא לובש את חולצותיו הדקות, אלה שהיה לובש בימים הרחוקים ההם. אינגריד מקפידה לחבוש לעיניו של חגי את משקפי השמש השחורים והם יוצאים יחד לטיול ברחבי הקיבוץ. זוג מוזר. היא קטנה ומוצקה, סבר פניה מאיר בטוב לב והוא גדל גוף, רזה, צעדיו קטנים ומהירים. מדי פעם מושיט חגי את ידו לעבר משהו קשה לזיהוי, לעיתים קוטף עלה הצומח על שיח שבצידי הדרך, או מרים חתיכת נייר שנזרקה על השביל. מדי פעם, ללא הסבר הגיוני, עולה חיוך על פניו שהפכו רזים וסחופים, ולעיתים הוא משמיע קולות שאין אינגריד יכולה להבין את פשרם. אנשים העוברים בדרך, כאלה שהכירו את חגי לפני ששקע בעולם הדממה, אלה שעבדו במחיצתו ואחרים שנהגו לבלות בחברתו בימים של שמחה או של אסון, משפילים את עיניהם, מתקשים לראות אותו נגרר חסר אונים בעקבות המטפלת הפיליפינית המכוונת את צעדיו.

 

רק לעיתים נדירות פושט חיוך רחב על פניו של חגי, קמטי פניו מתיישרים באחת והוא משמיע מילים בודדות הניתנות להבנה. זה קורה בדרך כלל כאשר אינגריד מוליכה אותו אל המוסך בו הוא פוגש את צבילי ורובי שעבדו אתו יחד במשך שנים ארוכות. הוא מושיט להם את ידו, שולח מבטים שאינם מתמקדים בנקודה מסוימת לעבר המכונות העומדות דוממות ומחכות ליד מוסכניק שתטפל בהם.

 

מדי פעם החיוכים ושברי המילים מלווים בדמעה המופיעה לו בזוית עיניו ואז הוא מושיט את ידו וממשש את שלדות הטרקטורים המחכים דוממים במוסך. האם הוא מבין את שנאמר לו ישירות או בסביבתו הקרובה? האם הוא מזהה את האנשים ואת המקומות שהיוו בעבר את מרכז חייו? האם הוא מביע את עצמו בדרך הנפלאה מבינתנו? תשובות לשאלות אלה המעסיקות את משפחתו ואוהביו הרבים אינן בנמצא. שאלות המופנות אל הרופאים וגם החומר הרפואי הנגיש לא מספק את התשובות. הספק נשאר תלוי באוויר. נותן תקווה ולעיתים מייאש. הפנים ממשיכים להזכיר את חגי של פעם אבל נראה שמשהו בתוכו נמחק, התאדה ואיננו עוד.

 

בתחילה היו הסימנים מרומזים. פה ושם היה חגי שוכח שמות, מקומות ומחויבויות. עבודות שפעם היה מבצע במהירות וביעילות נמשכו לאורך שעות רבות. ניכר בו המאמץ להשלים את הדברים שהוטלו עליו בזמן ולשביעות רצונם של חבריו לעבודה. ניסה להסתיר, להסוות, למצוא הסברים להתמשכות הדברים, עד שלא ניתן היה יותר.

 

יום אחד מצא חגי בתא המכתבים שלו הזמנה לפגישה עם הרופאה המקומית.

 

היא הציעה והוא קיבל את הצעתה. אחרי ימים אחדים מצא את עצמו בליווי אשתו מול רופא שהציג לו שאלות משונות. בסיום הפגישה פנה הרופא אל אשתו שישבה לצידו של חגי ובישר לה את הבשורה הקשה. חגי חולה במחלת האלצהיימר. זאת מחלה חשוכת מרפא בה החולה מאבד בהדרגה את יכולתו לזכור, לתקשר עם סביבתו ולשלוט ביציאותיו. עליכם, ואני מתכוון לכול בני משפחתו, המשיך הרופא את הסבריו, להיערך לקראת השנים הארוכות בהן יחיה בעלך משולל יכולת אבחנה בכול התחומים של החיים היומיומיים.

 

במכונית בדרך הביתה שתקו השניים שתיקה כבדה. האם הבין חגי את משמעות הדברים שנאמרו בפגישה? אין ספק ששמע את מילותיו של הרופא, אבל האם הוא מסוגל לתרגם את הדברים ששמע לתחזית העתיד הצפוי לו ולכול בני משפחתו יחד אתו? החיים נמשכו כאילו כרגיל. הוא המשיך לטפח את הגינה, להכין ארוחת ערב לעצמו ולאשתו, לשחק עם הנכדים ואפילו לבלות ימים אחדים יחד עם רעייתו בצימר בצפון הארץ. בשעות אחרי הצהריים היו חגי ורעייתו מטיילים במסלול שהיה אהוב על שניהם. במהלך הטיול תרגלו את מה שכינתה רעייתו "תרגיל השבע". כלומר, חגי התבקש להחסיר מהמספר מאה כול פעם את הספרה שבע, עד שהגיע לסיומו של התרגיל, למספר שתיים. השניים למדו את התרגיל במסגרת המבחנים שעשה הרופא לחגי במסגרת הבדיקה שבסופה קבע את הדיאגנוזה הרפואית הקשה. זוגתו חשבה ואולי השלתה את עצמה שאם יתרגל היטב אולי ישתנה מצבו. האם היה חגי שותף לאמונתה ותקוותיה של חברתו לחיים? חלפו להם חודשים אחדים וחגי חש כנראה כיצד דברים שקודם היה עושה אותם בקלות נעשים לו יותר ויותר קשים לביצוע. היה טועה בדרכו לביתו, דיבורו נעשה משובש, מדי פעם היה נתקף ברצונות מוזרים כמו צורך עז במטליות לניגוב משקפיים. היה מתעקש על רצונו זה, לעיתים מפגין בעוצמה פיזית את הרצוי לו, ולעיתים אפילו פשט את בגדיו והופיע בפני בני משפחתו בלבושו המקורי של האדם הראשון. האם הבין את מה שמתחולל סביבו? את מה שקורה לו? בעברו היה חגי אדם עדין נפש. נזהר בכבודם של האנשים החיים בסביבתו ומעולם לא הרים את קולו על מישהו, כולל בני משפחתו.

 

חלפו שלוש שנים מאז ביקורו אצל הרופא וחגי מצא את עצמו יושב בכיסא גלגלים ומטופל בביתו על ידי אינגריד שבאה מהפיליפינים. חגי אולי תהה מה היא עושה כאן בביתו בעוד אשתו נמצאת כול העת בביתם המשותף, לידו.

 

דיבורו היה מקוטע, קשה להבנה עד שחדל להישמע באופן מוחלט. מדי פעם היה משמיע מלמולים חסרי מובן שבתוכם, לעיתים רחוקות, הייתה משובצת מילה שלימה הניתנת להבנה. השליטה בסוגרים הלכה ונחלשה וחגי היה קם משנת הלילה כשהוא רטוב ומדיף ריחות עזים. האם סבל מהמציאות הזאת? האם התבייש בפני אשתו והמטפלת המלווה ומנקה אותו? והרי בעברו שמר חגי על אסטטיקה וניקיון אישי, הקפיד לשמור על ניקיון גופו ועל החלפה תדירה של הבגדים אותם לבש כדי להימנע מלהדיף ריחות לא נעימים. לאן הובילו אותו מחשבותיו כאשר מצא את עצמו במיטה במציאות של תינוק בן חודשים אחדים? אולי רצה להגיד משהו לסובבים אותו? אולי רצה למחות על המצב בו הוא שרוי? דברים הניתנים להבנה לא נשמעו מפיו וניתן היה רק לנחש את רצונותיו ולהשתדל להיענות להם.

 

אבל שתיקותיו של חגי דרשו מהסובבים אותו יכולת הבנה שמעבר לנשמע. להיות מסוגלים לקרוא את האותות ולהבין את רצונותיו שנבלמו על ידי חוסר יכולתו להביא אותם לידי ביטוי. שנה לאחר שהוגדרה מחלתו נשלח חגי למועדון חולי אלצהיימר הממוקם בעיר הסמוכה לקיבוצו. דרך התנהגותו נתנה ביטוי מלא להתנגדותו לבקר במקום הזה, אבל מטפליו חשבו שהם מבינים טוב ממנו מה רצוי לו ומה גורם לו הנאה. פעמיים ניסה חגי לפתוח את דלת המכונית ולקפוץ ממנה במהלך הנסיעה למועדון. ולא הצליח. עד שיום אחד ניגש אל דלת המועדון שהייתה נעולה, הכה בה בחוזקה עד שנשברה. המנהלת יחד עם אחת העובדות הביאו את חגי במכוניתם הפרטית לביתו ומאז חדל לבקר במועדון. מסתבר שהוא הבין טוב יותר את שאוהביו ומטפליו לא השכילו להבין. שבועות רבים התנוססה חבורה אדומה על מצחו של חגי, אות וסימן לאטימות אלה שאמורים להבין את רצונותיו וכול כך התקשו להבין.

 

מדי שבוע או שבועיים הייתה המטפלת הפיליפינית יוצאת לחופש. לעיתים נוצר קושי גדול למצוא לה מחליפה שתהיה מסוגלת לטפל בצרכיו המגוונים של חגי. בחודשים הראשונים התקבלה החלטה להעבירו בתקופת החופשות לבית הסיעודי הממוקם במרכז הקיבוץ. בעבר שימש חגי איש התיקונים של הבית, היה מבקר שם לעיתים קרובות ומתקן את הדברים שהתקלקלו לפי בקשת האחראית על הבית. הוא הכיר מקרוב רבים מהחולים המאושפזים וידע להתייחס אליהם בהבנה ובאהבה גדולה. המטפלים בחגי חשבו שאין מניעה שחגי ישהה בבית הסיעודי בימים בהם המטפלת הפיליפינית יוצאת לחופש. אלא שחגי אמר את דברו בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים. שלוש פעמים במהלך שהייתו בבית הסיעודי הוא איבד את הכרתו ונזקק לטיפול מיוחד כדי להחזירו לחיים. השדר שהעביר חגי הובן היטב. ומאז מקפידים כולם לא לאשפז אותו בבית הסיעודי אפילו לא לשעות ספורות. נראה שבעלי המוחות המתפקדים באופן נורמלי לכאורה נזקקו גם במקרה זה לאמירה בוטה כדי להבין את מה שניסה חגי להסביר להם באמצעות אותות עדינים כמו סירוב להיכנס בדלת הבית הסיעודי שהייתה בדרך כלל פתוחה לרווחה. ונכשל.

 

חמש שנים חלפו מאז שהוגדרה מחלתו. עדיין יש ביכולתו לטייל טיולים ארוכים ברחבי הקיבוץ, הוא מקפיד לסיים את הארוחות המוגשות לו, מדי פעם הוא מחייך לכיוונם של אנשים שהיו בעבר קרובים אליו, לעיתים נדירות הוא משמיע מילים הניתנות להבנה כחלק מתוך מלמול חסר מובן היוצא מפיו.

 

רוב שעות היממה יושב חגי בכיסא גלגלים או שוכב במיטתו הממוקמת בחדר שבדירתו. על הדלתות של החדרים נשארו הכתובות המציינות את תפקידם כמו: חדר שירותים, חדר שינה, חדר אוכל. כתובות אותן כתב חגי כדי להקל על עצמו את ההתמצאות במרחב הדירה שלו קצת לפני שירד עליו החושך הגדול. מדי פעם בוקעים משפופרת הטלפון קולות מכאן. קול נשי בגוון מפתה מבקש לדבר עם חגי. הן רוצות להמשיך בפיתוי לקנות מוצרי קוסמטיקה או להשתתף בהגרלות הנושאות בחובן הפסדים רבים. בשנות דמדומיו הצליחו המפתות להוציא מחגי התחייבויות שעלותן הייתה גדולה ביותר. הן כדרך סוכנות פיתוי רעבות להכנסות נוספות. אשתו מקפידה להדוף אותן במילים בוטות. אבל הן חוזרות. תמיד חוזרות. וחגי שומע את הקולות, קולות מכאן. האם הוא מסוגל להתבונן בעולם שמסביבו ולהגיב על הקולות הנשמעים בסביבתו ורוצה להגיד לנו משהו ורק השתיקה יוצאת מפיו? האם הוא מצפה מאתנו, אוהביו והרוצים כול כך בטובתו, שנהיה רגישים יותר לשפת גופו ולהבעת פניו באמצעותם הוא אומר לנו את מה שנבצר ממנו להגיד במילים? האם יש לחגי ציפיות מוגדרות מאתנו, קרוביו ואוהביו שנעשה מעשים שישמחו אותו, שיקלו עליו את העמימות השותקת בה הוא מצוי כבר שנים אחדות? לעולם, כנראה, לא נדע לעולם.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: