שמשון הגיבור / אבישי גרוסמן

|

שמשון הגיבור

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שמשון מלצר היה האיש הכי יפה שהכרתי בנעורי. פנים מלאות הבעה, גוף בנוי לתלפיות, ידיים חזקות והליכה מלאת הדר.

איור מאת יעקב גוטרמן

הייתי מתבונן בו כאשר היה צועד לצידה של מרלן היפה ומקנא. בחצר הקיבוץ שלנו התהלכה השמועה שפסלו של מרדכי אנילביץ, גיבור המרד בגטו ורשה, המוצב בקיבוץ יד מרדכי נעשה על פי דגם גופו של שמשון, חבר ההשלמה המצרית שהשלימה את הקיבוץ שלנו. אמינות השמועה הזאת לא נבדקה ואולי רק הייתה בבחינת אמירה העוברת מפה לאוזן במדרכות השופעות שיחות, אבל איש לא טען שאין בשמועה הזאת היגיון. איש יפה היה שמשון, חזק, בנוי לתלפיות, חניך התנועה במצריים, אחד משלנו.

 

בהתקרב חופשת הפסח נערכה קבוצתנו לטיול התנועתי למצדה. מי שהשתתף בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת בטיולי התנועה יודע עד כמה היו קשים. בנוסף למסלול הארוך והמפותל סחבו החניכים על גבם תרמילים כבדים ובידיהם נשאו אביזרים נוספים כמו פרימוסים ופחי בישול. כל מטייל הצטייד במימיה מלאת מים שבלי הוראה מפורשת מהמדריכים שליוו את הקבוצה אסור היה לגעת בהם. משמעת מים המפורסמת שנמשכה עוד מתקופת טיולי הפלמ"ח עדיין הייתה בתוקף. אפילו היה הצועד צמא על גבול יכולתו לשאת את הצמא, אסור היה באיסור חמור לגעת במים שהיו משקשקים בצידי גופו. יכולת האיפוק, חוזק האופי נבחנו באמצעות ההימנעות משתית המים שהיו מצויים לצדו של ההולך במסלול הקשה כאשר השמש מייבשת כל חלק מגופו.

 

ערב לפני יציאתנו לטיול בישר לנו המדריך התנועתי שלנו יוסף שכונה על ידנו יוסף פיל שהמלווה שלנו במהלך הטיול יהיה שמשון מלצר. הידיעה המפתיעה הזאת הפיגה במידת מה את החרדות שליוו אותי ערב היציאה לטיול שידעתי עד כמה קשה הוא אמור להיות.

 

ביום השלישי לטיול הגענו לרגלי מצדה. מוביל הטיול נתן את האות ומאות המטיילים נשכבו באפס כוח על המשטח שלרגלי ההר. התבוננתי בפניו של שמשון מלצר בעל הגוף הבנוי לתלפיות והם היו אדומים ורטובים מזיעה. הוא עמד במרכז השטח בו נחה הקבוצה שלנו ושלח מבטים בוחנים לכול עבר. פתאום ראיתי את מה שלא האמנתי שאני רואה. שמשון, המדריך בעל הגוף לתפארת, סמל היכולת הפיזית שאין לה שיעור, שלף לפתע את מימייתו מנרתיקה והגיר את כל המים שהיו בתוכה לתוך פיו. בעודני מלא פליאה הנושקת לקנאה סיים המלווה שלנו לשתות את תוכנה של המימייה ולעינינו המשתאות נטל את המימייה השנייה שהייתה תלויה על צידו הימני ורוקן באחת גם אותה. שמשון נמנע מלהביט לעברנו, צעירים שהיו מעולפים מצמא ומחום. הוא פשוט תחב את שתי המימיות הריקות לנרתיקיהן שבצידי גופו והסתלק משדה הראיה שלנו. מבעד לעייפות ולצמא המצמית חשתי אכזבה מסמל הפיזיות שהכזיב. ובעיקר השתוקקתי לעשות כמוהו. השתוקקתי אבל המימיות שבצידי גופי נשארו מלאות, מחכות להיתר של ראש הטיול שהתמהמה דקות ארוכות.

 

המחקרים שנערכו שנים מאוחר יותר הוכיחו שהצדק היה עם שמשון. הם קבעו שצמא לאורך זמן פוגע לעיתים פגיעה קשה בתפקודו של האדם לאורך שנים. אבל מדוע עד היום, עשרות שנים אחרי שהתרחשו הדברים, זיכרונו של האירוע מתנגן בתוכי בצלילים של אכזבה?

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: