סמל בוגרים / אבישי גרוסמן

סמל בוגרים

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ארבל אבלסון הגיע לחברת הילדים שלנו באמצע מלחמת העולם השנייה. אנשי החינוך של קיבוצנו החליטו לצרפו לקבוצת הילדים הבוגרת של חברת הילדים וחיש מהר הוא השתלב והפך אחד מהם.

איור מאת יעקב גוטרמן

ארוך רגליים. גוף מוצק, עיניים ערניות ושפעת שיער אדמוני על ראשו. כבר בשנה הראשונה להיותו אצלנו התבלט ארבל כספורטאי מוכשר ותלמיד מבריק. בתום השנה בחרה אותו קבוצתו להיות מדריך בתנועה של קבוצת ילדים צעירה וחניכיו אהבו אותו ונשמעו לכל מוצא פיו. כשסיים את חוק לימודיו התגייס יחד עם בני קבוצתו לצהל, הפך ללוחם בסיירת, ועלילותיו בצבא נמסרו מפה לאוזן ברחבי קיבוצנו. לאחר תום השירות הצבאי השתלב בענף הרפת ועד מהרה הפך מרכז הענף. מדי פעם היה מפרסם רשימות בעיתון המקומי שעסקו בשאלות הקשורות לתורת הקיבוץ, רשימות שחלקן הועתקו אפילו לעיתונות התנועתית.

 

שלוש שנים מאוחר יותר הגיעה פניה מההנהגה הראשית של התנועה לשחרר את ארבל לפעילות בהנהגה הראשית. ארבל רצה והקיבוץ נענה לפניה וכך הפך ארבל לפעיל מרכזי בתנועה העירונית שלנו. מדי שבועיים היה חוזר הביתה, לבוש בחולצה כחולה ובצידה השמאלי קבוע סמל הבוגרים, אות והוכחה להיותו חלק בלתי נפרד מתנועת הנוער, מושא גאוותו וגאוותנו גם יחד.

 

בבואו לביקור בקיבוץ היה מקפיד לבקר בבית הוריו המאמצים, אדולף ונעימה, אשר ביתם היה פתוח בפניו ודאגתם לו במהלך כול השנים הייתה כדאגה לבניהם.

 

ארבל היה אחד מגיבורי ילדותי ונעורי. הערצתי את אישיותו, את יכולותיו בתחומים שונים ובעיקר את דבקותו בערכים הקיבוציים. מדי פעם היינו נפגשים, משוחחים על נושאים הקשורים לקיבוץ ולתנועה, מחליפים אינפורמציות כאשר תחושת השותפות הרוחנית בינינו הלכה והתעצמה.

 

כאשר ארבל חזר הביתה משליחותו בתנועה, אני סיימתי את שירותי הצבאי ומוניתי להיות ראש הקן של קיבוצנו. ארבל נשא לאישה את רוחמה אותה הכיר במהלך עבודתו בתנועה בעיר. נולד להם בנם הבכור, לוטן, אותו אהבו שניהם אהבת נפש. רוחמה התקשתה להשלים עם שיטת הלינה המשותפת, הרבתה להדגיש את הליקויים בשיטתנו החינוכית, וקול טענותיה נשמע לעיתים קרובות ברחבי קיבוצנו. מדי פעם הייתי פוגש בארבל, מבקש את עצתו כיצד לשפר את פעילות הקן המקומי והוא היה נענה ברצון לכול בקשות הסיוע שלי. נראה היה שמסלול העתיד המשותף שלנו נמתח לאורך של חיים שלמים.

 

במהלך ארוחת ערב של ליל שבת, שנתיים לאחר שחזר משליחותו בתנועה, ניגש אלי ארבל ופניו קודרים. אני מבקש שתיכנס אלי אחרי ארוחת ערב. יש לי משהו חשוב להגיד לך. מבטו שוטט מעלי, כאילו מופנה למקומות אחרים, רחוקים, כאלה שמעבר לאופק.

 

בשעה שמונה בערב, לאחר שסיימתי לאכול את ארוחת הערב, דפקתי על דלת חדרם של ארבל ורוחמה. קול עמום נשמע מבפנים המאשר לי לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר. ארבל ישב על כורסא ליד מכשיר הרדיו שניגן איזה מנגינה עצובה. קול קרקוש של שטיפת כלים נשמע מעברו של המטבחון הקטן שהיה ממוקם בצידה של דירת החדר בו גרו רוחמה וארבל. דימיתי לשמוע רחש נוסף שהתלווה לקולות שעלו מן הכיור. היה זה, כנראה, קולו של תינוק שנלקח לחדר הוריו בניגוד להחלטת מוסדות החינוך המקומיים ומיאן להירדם.

 

בהגיעי למרכז החדר, קם ארבל והתייצב במלוא קומתו מולי. הוא שלח לעברי מבט מזוגג, הוציא מכיסו את סמל הבוגרים אותו נהג לענוד על החולצה השומרית במהלך כול השנתיים בהן כיהן כשליח תנועתי, הניח אותו בתוך ידי ואמר: החלטנו לעזוב את הקיבוץ ואני מבקש ממך להעביר את סמל הבוגרים שלי להנהגה הראשית. איני ראוי להחזיק בו יותר. בסיום דבריו פרץ ארבל בבכי מר, פתח את דלת דירתו ויצא בריצה אל החושך שעטף את הקיבוץ כולו.

 

נשארתי עומד, המום ורגלי סרבו לרצוני לעשות את המתבקש ולעזוב את המקום. שבוע מאוחר יותר נסעתי לתל אביב, ניגשתי לבנין בו שכנה ההנהגה הראשית, מסרתי את סמל הבוגרים של ארבל לידיו של רכז ההנהגה שקיבל את הבשורה על עזיבת הקיבוץ של ארבל שנחשב למטאור עולה בשמיה של התנועה בהפתעה גמורה. הצער והאכזבה נשקפו מתוך עיניו, אולי אכזבת המאמין שנבגד על ידי שותפו לדרך.

 

שנים חלפו מאז, הכול מסביבנו השתנה. לכולנו ילדים, נכדים, הישגים וכישלונות, בריאות וחולי, אמונות ואכזבות, אבל משהו בהתרחשות הזאת, מעבר לזמנים שחלפו, נשאר חרוט בתוכי ומסרב להרפות ממני.

עדכון אחרון: