במבט פנימה / אבישי גרוסמן

במבט פנימה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הייתי בן תשע עשרה כאשר השתחררתי מהשירות הצבאי. תוך ימים אחדים מצאתי את עצמי עובד בצאן, יחד עם מרכז הענף הוותיק ועוד מספר נערים מחברת הנוער המקומית וחניכי המוסד החינוכי.

איור מאת יעקב גוטרמן

אהבתי את העבודה שהייתה אומנם קשה מבחינה פיזית אבל מגוונת וקרובה מאוד לטבע. שעות רבות ביליתי עם הכבשים במרעה בשדות הקיבוץ הקרובים והרחוקים, אהבתי לשלוף את הכריכים שהכנתי לעצמי וללגום את התה הפושר מבקבוק הזכוכית.

 

מדי פעם, כאשר הכבשים עמדו צמודות זו לזו וחדלו לאכול מפאת החום הכבד הייתי שולף מתרמילי את הספר וקורא.

 

לעיתים היו הכבשים ממליטות בשדה. הרועה היה משתדל לסייע להן בתהליך ההמלטה ולאחר שיצא הטלה לאוויר העולם היה על הרועה לקחת אותו על כתפיו ולשאתו עד לדיר.

 

ביום אביבי שטוף שמש החלה כבשה מספר 114 את תהליך ההמלטה. היא התקשתה, כנראה שהטלה היה מונח עם העכוז קדימה במקום הראש, ניסיתי לסייע לה, הכנסתי את ידי פנימה במטרה לנסות לסובב את הטלה כך שראשו יהיה קדימה ועכוזו אחורה. הניסיון לא עלה בידי וכך נשאר הוולד בבטנה של הכבשה עד שהגענו חזרה הביתה. ראיתי איך הכבשה שהייתה מוכרת לי היטב הולכת בקושי, רגליה כמעט ולא סחבו את גופה עד שנשכבה בפתח הדיר, קרוב לשער הכניסה.

 

פעמיים ביום היינו חולבים את הכבשים חליבת ידיים, כול אחד מהחולבים שלישבנו מחובר כיסא מיוחד, היה מתחיל לחלוב בתחילת הטור ומסיים את החליבה בסופו, עד שנגמר המחזור ואז היינו משחררים את המחזור שסיים ומכניסים מחזור חדש לחליבה. את החלב שהתאסף בדלי היינו שופכים לכדים שפיותיהם היו מכוסים ברשת ובבד מיוחד כדי לקלוט גם את החתיכות הזעירות של הזבל שהצטבר בדליים במהלך החליבה.

 

במהלך היום היינו מחלקים את האוכל לאבוסים, מנקים את השקתות ומטפלים בכבשים חולות שנשארו בדיר ולא יצאו למרעה.

 

והיו גם המפגשים עם הסוחרים הערבים שהיו באים לעיתים קרובות לקנות כבשים או טלאים. הם תמיד היו ידידותיים, דיברו עברית בסיסית שמדי פעם שיבצו בתוכה מילים בערבית. לעיתים היו מניחים את ידם על הגב של כבשה המיועדת למכירה כדי לקבוע את איכותה מבחינת הבשר והשומן. הפגישה איתם יצרה בתוכי תחושה של זיקה אנושית שהיא מעבר לשייכות לחברי הקיבוץ או למעמד הפועלים שבתוקף אמונתי הסוציאליסטית הרגשתי את עצמי קשור אליו. תיאורטית כמובן.

 

במיוחד זכור לי הרגע בו היינו חוזרים מהמרעה, שומעים מרחוק את פעיות הטלאים המצפים לאמהותיהם, ואז היינו פותחים את שערי הדיר, הכבשים היו פורצות פנימה ותוך שניות אחדות התרחש המפגש בין הטלה לאמו, בין המניקה ליונק. היה משהו פסטורלי, קרוב לטבע, בכול ההוויה שנוצרה בין הכבשים, הטלאים ועובדי הצאן.

 

מדי פעם, כאשר אחת הכבשים התייבשה, כלומר חדלה מלתת חלב, או נפצעה פצעים שלא ניתן היה לטפל בהם, היה יצחק מרכז הענף, משכיב אותה על הארץ ובאבחת סכין היה משסף את גרונה. חרחור קל היה נשמע מפיה, דם רב נשפך מהגרון שנפתח לרווחה. לאחר דקות אחדות פסקו התנועות הלא רצוניות ברגליה של הכבשה שבאו אחרי המעשה. הכבשה המתה הייתה נשארת שכובה על הארץ עד שהדם חדל לזרום מצווארה הפצוע.

 

ואז היינו תולים אותה על האנקול שהיה ממוקם באמצע הדיר, יצחק היה פושט את עורה ולאחר מכן מחלק את מי שהייתה הכבשה החיה לנתחים, מניח אותם בצד עד שלא נשאר דבר על האנקול.

 

למחרת, בעודי מחלק את האוכל לאבוסים, שמעתי את קולו של יצחק קורא לי מפינת הדיר. בהגיעי למקום מצאתי אותו מטפל בכבשה שנראה היה שהיא קרובה להשיב את נשמתה לבורא הכבשים. תביא את הסכין, ביקש אותי תוך שהוא מחזיק את ראשה של הכבשה על רגלו. רצתי מהר כדי למלא את מבוקשו ולאחר שהגעתי ביקש אותי מרכז הענף לשסף את צווארה של כבשה מספר 114 שאת ראשה השעין על רגלו ואני זכרתי אותה היטב ממאורעות יום אתמול ומהמלטה שנכשלתי לסייע בהצלחתה. בלי הרהור נוסף, כמעט באופן אוטומטי נטלתי את הסכין בידי ושיספתי בכוח את גרונה של 114 שהייתה מהכבשים שהניבו את כמות החלב הגבוהה ביותר בעדר. הדם זרם מגרונה בקילוחים עזים, הקש עליו שכבה הלך והאדים, ואני הלכתי לברז, שטפתי את הסכין ותליתי אותו במקומו הקבוע.

 

לאחר חצי שעה תלינו את הכבשה על רגליה האחוריות במקום בו נשחטו רבות מקודמותיה ויצחק פתח בהסברים מלומדים כיצד יש לפשוט את העור ולאחר מכן לחלק את בשרה של הכבשה לחלקים הנוחים לבישול או לצלייה.

 

לאחר כבשה מספר 114, באה 284 ואחריהן באו רבות נוספות, במשך השנים התמחיתי במעשה השחיטה עד שכמעט שהפכה לפעילות אוטומטית. התרגלתי לפרץ הדם ששצף מגרונה של הנשחטת, למדתי כיצד לפשוט את עורה מבלי לגרום נזק לחלקי הבשר המיועדים לאכילה, לעיתים אפילו הייתי גאה ביכולתי לבצע את המטלה מבלי להתרגש יותר מדי. הרגשתי את עצמי קשוח העונה על ההגדרה של גבר כפי שגבר צריך להיות.

 

ענף הצאן חוסל בקיבוץ שלנו כבר לפני שנים רבות, על המקום בו עמד הדיר משתרע מגרש חניה למכוניות, רק הזיכרונות חוזרים אלי מדי פעם ומעוררים בי מחשבות על עצמי ועל הטבע האנושי שכולנו חלק ממנו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: