מעבר לפרגוד / אבישי גרוסמן

|

מעבר לפרגוד

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אחמד העובד הוותיק בבית הסיעודי דחף באיטיות את עגלת הנכים בה ישב טוביה חרוצי, מותיקי קיבוצנו שכינויו בפי כול היה חרוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

גדל גוף, פנים חלקים, מגולח למשעי, מדיף ריח של בושם המאפיין את הרוחצים בבית הסיעודי, רגליו שעונות על המתקן המיועד להן, עיניים ערניות הרואות הכול ופה שאינו יכול להפיק אפילו מילה אחת. פעמיים ביום, פעם בשעות הבוקר ופעם בשעות אחרי הצהריים הוא עושה את המסלול העולה במעלה הכביש בדרך אל שער היציאה מהקיבוץ. תמיד אותו המסלול ותמיד מוסעת עגלתו על ידי אחמד, בן הכפר הערבי השכן שבמהלך מלחמת השחרור השתתף חרוץ בכיבושו. חרוץ מבין את המתחולל סביבו, זוכר היטב אנשים ואירועים שהתרחשו בעבר, אבל פיו חתום ואינו יכול להוציא מתוכו דבר מלבד קולות קטועים אשר מלבד אחמד איש לא מבין את משמעותם. לאחר שאשתו נפטרה ובניו הרחיקו עד ארצות הברית כדי לעשות לביתם או להציל את עצמם, כפי שנהג לומר חלוץ כאשר עוד היה מסוגל לדבר, נשאר רק אחמד שהבין את הסימנים שהיה נותן חרוץ באנשים שהיו חולפים על פניהם בדרך אל מחוז חפצם. הכינוי חרוץ ניתן לחרוצי על ידי חבריו שהכירו והוקירו את מסירותו ואת נכונותו לעשות למען הקיבוץ, למען הכלל. שנים עבד חרוץ בפלחה. שעות רבות בילה על הטרקטור בשדה, חורש את שדות הקיבוץ וקוצר את יבוליו. בהגיעו לגיל חמישים עבר לעבוד במטעי הקיבוץ, התמחה בריסוסים שהתבצעו בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות. בהגיעו לגיל שבעים חלה בסרטן, נזקק לטיפולים קשים והחלים. עד הגיעו לגיל שמונים עבד חרוץ בהנהלת חשבונות של הקיבוץ. אלא שהסרטן חזר לתקוף וחלוץ הפך לנכה חסר ישע. יכולת הדיבור נלקחה ממנו לחלוטין וגם היכולת להביע את רצונותיו באמצעות הבעות פנים נעלמה. פניו הפכו דומים לפני פסל הניצב בכיכר העיר והבעת פניו הפכה יציבה ושאינה משתנה לעולם.

 

שנים רבות מילא בקיבוץ תפקידים חברתיים. בעיקר תפקידים הדורשים הבנת עומק של מציאות אנושית, כאלה שהשתיקה יפה להם. עולמו הפנימי היה מלא באירועים ובדילמות שחייבו מצד אחד שמירה על החלטות המוסדות ומצד שני צורך למצוא פתרונות ייחודיים לצרכים ייחודיים. זיכרונו שלא נפגע הכיל בתוכו סיפורי חיים רבים בהם היה מעורב. רוב החברים שהיו עוברים על פניו התעלמו מקיומו. שלחו את מבטם לצד הדרך או שלחו מבט מרוכז לפנים כאילו שהעגלה בה יושב חרוץ אינה נראית. לא נעים להם לראות אותי במצבי ולכן הם מתעלמים מקיומי. ואולי קשה להם להתבונן בפני כמי שטיפל בענייניהם בתקופות הקשות בהן היו שרויים במהלך חייהם? כך היה חושב לעצמו חרוץ במטרה להסביר ולהצדיק את ההתעלמות הבוטה שהיה עד לה במהלך נסיעתו בעגלה אל שער הקיבוץ ובחזרה ממנו, לעבר הבית הסיעודי. יוצא דופן בהתייחסותו לחרוץ היה מושיק. הוא היה נוהג להתעכב לצידו של חברו היושב בכסא גלגלים, ללטף את עורפו ולשלוח מבט אוהב לעברו. חודשים רבים נעדר מושיק מקיבוצנו. נסע לאירופה כדי לבקר את בנו ונכדו, החיים כבר שנים רבות באנגליה. מה התרחש שם מעבר לים איש אינו יודע. אבל יום אחד ראו אותו השניים צועד מולם, לבוש חליפה ספורטיבית שרכש כנראה בחנות מותגים בעיר מגוריו של בנו. מה נשמע? הפנה מושיק את השאלה לאחמד ושלח מבט מרוחק שהפליג אל מעבר לפניו של חרוץ. אתה יודע פתח מושיק ואמר, חרוץ היה פעם בן אדם חכם, רגיש ומשכיל, חבל שכול זה נמחק ועכשיו שוב אינו מבין דבר וחצי דבר, הוא הפך ליצור חסר דעה. מושיק סיים את דבריו, פלט אנחה של צער ופתח בהליכה מהירה לעבר שער הקיבוץ. אחמד שתק וניגב בעדינות במגבת לחה את עיניו של חרוץ שלא יכול היה לעצור את מבול הדמעות ששפע מהן.

 

בהגיעם לבית הסיעודי סייע אחמד לחרוץ לאכול, רחץ את גופו ולאחר שסיים השכיב אותו במיטתו. למחרת בבוקר מצא אחמד את חרוץ ללא רוח חיים. עיניו היו פקוחות לרווחה וסבר פניו היה רך ומפויס.

 

למחרת, בצל עצי האיקליפטוס העוטרים את בית הקברות של קיבוצנו הובא חברנו טוביה חרוצי למנוחת עולמים. מושיק, ידידו של חלוץ עוד מקן וורשה קרא מהכתב את ההספד. חרוץ, פתח ואמר מושיק, היה מסור, תורם וחכם לב עד יומו האחרון. למרות שבשנים האחרונות לחייו לא יכול היה להביע את עצמו. חוכמתו ורגישותו באו לידי ביטוי בעיניו שנשארו ערניות כפי שהיו לפני שחלה. מושיק המשיך להשמיע את הספדו ואחמד הרגיש שאינו יכול להכיל יותר. דמעות של צער וחרון בצבצו בזווית עיניו. עיב, עיב, עיב(*), התנגנה בתוך עולמו הפנימי המילה בקצב הולך ומתגבר תוך שהוא מסייע לחברים לסתום את הגולל על קברו של חרוץ שהפך לחברו הקרוב במהלך השנים בהן בילו שעות רבות האחד עם השני.

 

* תרגום המילה הערבית עיב הוא התנהגות מבישה

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: