ניפגש בשש אחרי... / אבישי גרוסמן

|

ניפגש בשש אחרי...

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השמש הפציעה מבעד צמרות העצים, יום חדש עלה על מחנה כורדני שבמבואות חיפה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שעות אחדות קודם לכן, בשעה שתיים ורבע אחרי הצהריים פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואנחנו, חיילי הגש"ח גויסנו בשעות הערב המאוחרות, ומיד התחלנו למתקן את הכלים שאמורים היינו לצאת אתם לחזית הצפונית.

 

כאשר הרמתי את עיני כדי להתבונן סביבי נתקלו עיני לפתע בבוחן הנהיגה שבחן את כישורי הנהיגה שלי, שהיו נמוכים למדי, ופסק שאין אני רשאי לקבל רישיון נהיגה. הבחינה האחרונה התרחשה יומיים לפני פרוץ המלחמה וכאב הכישלון עדיין היה טרי וכואב. "תגיד, מה עשית לי. פעמיים נפלתי להיות נבחן על ידך ופעמיים הכשלת אותי" אמרתי לבוחן כאשר ספק אם הוא זכר אותי בכלל. "קודם נגמור את המלחמה ואחר כך נדבר" ענה האיש ופנה לעיסוקיו. האמת חייבת להיאמר שהחלטותיו בכל הקשור להענקת רישיון נהיגה לנהג כמוני היו מוצדקות. נוסף לחוסר כישרוני הבולט בכל הקשור לעיסוקים טכניים, מורה הנהיגה שלימד אותי את רזי המקצוע היה בסוף דרכו, משועמם מהעיסוק במקצועו, ולכן ניצל כל הזדמנות כדי לשוחח איתי על נושאים שונים ומגוונים כדי להעביר את זמן השיעור. נושאי השיחה בינינו נעו ממזג אויר ועד פוליטיקה. ואני התפתיתי. אולי היה לי נוח להישאר במגרש הבטוח שלי, שיחות בנושאים שונים, ולהימנע מהתמקדות בתחום שבו יכולותיי מוגבלות. ולכן, חלק גדול מהשיעורים עברו בלי שהעיר לי המורה אפילו הערה אחת הקשורה בנהיגה. כך שהשילוב בין חוסר כישרון להימנעות מלימוד מסודר הפכו את כישלונותיי לצפויים. אחרי המלחמה ציפה לי עוד כישלון אחד ורק בטסט החמישי, כאשר המורה שהפך לידידי והרגיש כנראה לא נוח כתוצאה מסדרת הכישלונות שחוויתי, ישב מאחורי וסימן לי ברגלו סימונים שסייעו לי, לבסוף, לעבור את הבחינה ולקבל את רישיון הנהיגה.

 

השמש עמדה כבר באמצע השמיים, הכלים הוכנו ברובם לפעלה, חיילי המילואים היו צמודים למכשירי הרדיו כדי לדעת מה קורה שם, במקום בו מתנהלים הקרבות. היינו עדיין יותר אזרחים שנקרעו לפתע מביתם, ממשפחתם וממקום עבודתם, מאשר חיילים העומדים לצאת לחזית.

 

בעוד אני עומד שקוע במחשבות ראיתי לפתע ג'יפ שמעליו מתנוססות שתי אנטנות, רכב בו נהגו לנסוע מפקדים בעלי דרגות גבוהות. לפתע ביצע הג'יפ סיבוב חד והחל לנוע לכיוון בו עמדתי. כאשר נעצר בחריקת בלמים ראיתי שבתוכו יושב משה אגוזי, חבר קיבוץ מזרע, אדם בעל חיוניות רבה ואנרגיות מתפרצות, אותו הכרתי היטב כאשר עבדנו ביחד בהנהגה הראשית של השומר הצעיר. "אז מה, תכתבו עוד שיח לוחמים" שאל כאשר הוא שולח לעברי חיוך של טוב לב ומתבונן בי בעיניים מאירות. "קודם נסיים את המלחמה ואחר כך נדבר" השבתי. נפרדנו לשלום והוא הפליג לדרכו.

 

הג'יפ עטור האנטנות ספג פגיעה ישירה ופצצת האנרגיה מלאת רצון החיים, האדם ששאל על מה שנעשה אחרי המלחמה, נהרג.

 

"שיח לוחמים" נוסף, ואפילו משהו שיכול היה להזכיר אותו לא נכתב אחרי המלחמה הנוראה הזאת. רק השאלה שגלומה בה תקווה שהכול יגמר כמו שנגמרה המלחמה ההיא, אחריה נכתב ופורסם שיח לוחמים, נשארה בזיכרוני כאשר פניו של משה אגוזי מטפסים ונכנסים לתוך תודעתי היודעת עד כמה הקורבן שנדרש לתת היה מיותר.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: