נאמנות חצויה / אבישי גרוסמן

|

נאמנות חצויה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

רינה נולדה בקיבוץ, גדלה בנופיו, חבריה הטובים נמנים עם אלה שעברו אתה את כול שרשרת החינוך הקיבוצי, מבית התינוקות ועד לסיומו של המוסד החינוכי.

איור מאת יעקב גוטרמן

אוהבת את המקום אהבה שאינה תלויה בדבר. זוכרת ולעיתים אפילו מקדשת אנשים ואירועים הנטועים במקום, בהיסטוריה שלו, בביוגרפיה הקולקטיבית הנשזרת לאורך שנים. למרות שהפכה במהלך השנים לזמרת מפורסמת המופיעה על במות רבות בעולם נראה שנשארה מאוהבת בהסדרים הישנים, בנוף הבראשיתי של קיבוצה, במה שהיה כאן "לפני שהגענו", כמאמר השיר. תמיד נטתה לעבר השימור על פני השינוי, העדיפה את הישן על פני החדש או המתחדש. מניפת חבריה, אלה שנהגה לשוחח אתם, להחליף בדיחות או לקיים אתם דיונים ברמה פילוסופית נפרשה על פני קשת רחבה של חברים, חלקם משכילים ובעלי מקצועות חופשיים וחלקם עובדי כפיים, אנשים שניחנו בתחושת מקומיות חזקה וטבעית. על רינה היו אומרים המקומיים חובבי משחק הכדור עף שהיא יודעת להנחית את הכדור בשתי הידיים. גם להיות חלק בלתי נפרד מחבורת המקומיים וגם לקיים שיחות כשווה בין שווים עם שועי הארץ, בעלי עסקים גדולים, אנשי רוח מפורסמים וקובעי מדיניות המשתייכים למפלגות וזרמים רוחניים שונים. סירת חייה שטה על מי מנוחות, השילובים והחיבורים נראו יציבים והמשפחה, דוד הבעל ושלומית וחנה הבנות, התרגלו למציאות בה רינה נעדרה מהבית תכופות כתוצאה מאתגרים אמנותיים שלקחה על עצמה בקיבוץ ומחוצה לו.

 

בשיחת קיבוץ העמיד את עצמו דוד, בעלה של רינה, כמועמד לכהן כמזכיר הקיבוץ ובהצבעת הקלפי שנערכה שבוע מאוחר יותר מועמדותו אושרה.

 

דוד התחנך בקיבוץ מגיל צעיר, כילד חוץ שהשתלב בין חבריו לקבוצה ולאחר מכן בין חבריו לקיבוץ. שנים עבד ברפת והיה חלק מתוך צוות העובדים שהיה מגוון ובעל נטיות אינטלקטואליות חזקות. במשך שנים רצה לקחת על עצמו תפקידי ניהול חברתיים, רצה אבל לא העיז להעמיד את מועמדותה מפחד שהציבור לא יתמוך במועמדותו. אבל הפעם, אולי כתוצאה מטיפול פסיכולוגי קצר שעבר, העיז והצליח להיבחר. לאורך שנים סבל דוד מבלי שהודה בכך אפילו לעצמו, מתחושת התלות בבעלי תפקידים חברתיים בקיבוץ. הוא חש שידיו קשורות, רצה להמריא והרגיש שהמציאות הקיבוצית כובלת אותו לקרקע ומוליכה אותו לאמירת הן גם על דברים שבתוכו התקומם נגדם, אבל לא העיז להשמיע את קולו. חודש לאחר שקיבל על עצמו את תפקיד המזכיר הזמין אותו המלווה החברתי מטעם התנועה לשיחה. "הקיבוץ שלכם צריך להשתנות. עשרות קיבוצים כבר ביצעו את השינוי, התחדשו, וחשוב שגם אתם תכנסו לתהליך של שינוי." כך אמר לו נציג התנועה והדברים נפלו על קרקע פורייה. הוא צודק, מספיק עם התלות החונקת, מספיק עם הברדק בתחומים שונים, צריך לעשות כאן סדר, הגיע הזמן לשחרר את האנרגיות היצירתיות המוקפאות בעולמם הסגור של חברי הקיבוץ, עולם התחום במחסומים עבים הנובעים מהשיטה הקיבוצית הקיימת. מחשבות אלה ודומות להן עטפו את דוד במהלך הנסיעה מתל אביב אל קיבוצו שבעמק בית שאן.

 

חודשיים מאוחר יותר הקים דוד את צוות ההתחדשות, נבחר מומחה בעל ניסיון בהעברת תהליך השינוי הדיפרנציאלי בקיבוצים. נוסחה חוברת ובה הצעות מעשיות לשינוי אורחות חיים, מדרכות הקיבוץ התמלאו בויכוחים בין החברים בעקבות ההצעות שהוגשו, חילוקי הדעות גלשו לעיתים לביטויים הגובלים באלימות, ודוד המזכיר ניצב בתווך, מוביל את תהליך השינוי, סופג את האש ויורה בליסטראות בחזרה.

 

רינה שהזדהותה הטבעית הלכה אל השיתופיים וליבה יצא אל דוד בעלה שעמד בראש ההולכים לעבר השינוי הדיפרנציאלי ירדה למחתרת. קולה לא נשמע, לא בשיחות קיבוץ ולא בשיחות מדרכות. הרגישה ששותפה לחיים מוליך להרס כול היקר לה בקיבוץ ומצד שני לא יכלה לעמוד בעלבונות שהוטחו בו בפומבי על ידי שותפיה לדעה, תומכי המשך קיומו של הקיבוץ השיתופי.

 

ביתם של דוד ורינה התמלא בשתיקות מעיקות, החליפו ביניהם דברים רק בנושאים סידוריים, הבנות החלו להדיר את רגליהן מבית המשפחה ונשארו שעות רבות במסגרת הפנימייה הצמודה לבית הספר התיכון.

 

"החלטתי להתפטר ולסיים את מילוי תפקיד המזכיר בקיבוצנו. אני לא יכול יותר לעמוד במחירים שהוא גובה ממני ומכול בני משפחתנו," אמר דוד לאחר שחזר משיחת קיבוץ בה הוטחו לעברו דברים פוגעים והוא השיב לחולקים על דעתו במילים חריפות במיוחד. רינה הביטה בבעלה, דמעה סוררת זלגה על לחיה והשניים פנו חבוקים לעבר חדרם המשותף.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: