משלנו / אבישי גרוסמן

משלנו

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

שקט של הפתעה גמורה עטף את הכיתה כאשר המורה שלנו, חיים, הודיע לנו שקיבל החלטה לסיים את עבודתו כמורה ולחזור לעבודה במספוא.

איור מאת יעקב גוטרמן

גם גדולי הבדחנים ומחוללי המהומות שמרו על דממה שהעידה על הפתעתם וצערם על הודעתו של מורנו האהוב. תחליף אותי מורה צעירה שתבוא אלינו מתל אביב, המשיך חיים בהסבריו, היא בחורה נחמדה שסיימה זה עתה את הסמינר למורים. אני מקווה, הוסיף ואמר, שתקבלו אותה יפה ותעזרו לה. מורנו האהוב שליווה אותנו שלוש שנים סיים את דבריו, מבטו המהורהר ליווה אותנו בדרכנו אל ההפסקה הגדולה, למשחקי הכדור האהובים עלינו.

 

למחרת בבוקר בהיכנסנו לכיתה ראינו את המורה החדשה כשהיא יושבת ומחכה שניכנס לכיתה. שמי - ציונה, הציגה את עצמה לאחר שתפסנו את מקומותינו הקבועים, ואני אהיה המורה שלכם. אני מקווה, המשיכה בדברי ההקדמה שלה, שנסתדר ביחד בצורה הטובה ביותר. אני יודעת שאתם אוהבים לטייל, המשיכה ואמרה, ולכן החלטתי שאת היום הראשון לעבודתי אתכם נקדיש לטיול בסביבת הקיבוץ. יצאנו אל יום שמש חורפי, נטלנו לעצמנו כול אחד תפוז לדרך והתחלנו לצעוד בשביל בו היינו הולכים תמיד בדרך אל ההרים הנשקפים אל קיבוצנו ממזרח. הלכנו בשתיקה בניגוד למנהגנו. משהו היה חסר. יותר נכון מישהו היה חסר כדי שההרגל שהפך לטבע שני שלנו יתגשם. התרגלנו לנוכחותו של חיים, מי שהתמצא בטבע העוטף את קיבוצנו, הכיר כול עץ ושיח, כול דרך ושביל וידע להקנות לנו את הידיעה והאהבה לנוף המקום.

 

כבר ביציאתנו משער הקיבוץ ראינו אותו לצד שניים מחברי הקיבוץ, מעמיס ערימות של תלתן על עגלה כאשר הקלשון שהחזיק בידיו עלה וירד עם כול העמסה של ערימת ירק. נופפנו לו לשלום והוא סימן לנו שראה אותנו מבלי שיפסיק את עבודתו ואפילו לרגע אחד.

 

בלילה, אחרי שהמשכיבה הלכה לחדרה הדלקנו מחדש את האורות בבית הילדים, התכנסנו באחד החדרים והחלטנו לעשות הכול כדי שהמורה ציונה תחזור לתל אביב וחיים יחזור להיות המורה שלנו. החלטנו וביצענו.

 

השיעורים הפכו לרעש מתמשך. ציונה לא הצליחה לומר משפט אחד מבלי שאחד מאתנו ישסע את דבריה. האישה הצעירה בעלת הפנים העדינות שזה היה הניסיון הראשון שלה בהוראה עמדה אובדת עצות, מנסה להרגיע, להשקיט, לפנות אל מצפוננו ולאחר מכן אל חוש הרחמים שהניחה שקיים גם בתוכנו אבל שום דבר לא עזר. בעקשנות ובהתמדה המשכנו להרעיש, להתעלם מבקשותיה, להתעלם מקיומה.

 

שלושה חודשים מאוחר יותר כאשר נכנסנו בבוקר לכיתה מצאנו שוב את מורנו האהוב חיים, עומד ליד הלוח וכותב הנחיות לעבודה עצמית, כפי שעשה בשנים בהן חינך אותנו. ציונה החליטה להפסיק את עבודתה אצלנו ואני חזרתי לחנך אתכם, הסביר לנו חיים ואנחנו השפלנו את עינינו. שמחנו על שובו אלינו של מורנו האהוב והתביישנו על הדרך בה השגנו את מבוקשנו. אחרי הצהריים נטל חיים לידו את הספר ימים ולילות והמשיך להקריא לנו מתוכו בקולו העמוק, קול שהילך עלינו קסם, בדיוק מהמקום בו הפסיק כאשר ניסה להחליף את עבודת החינוך בעבודה חקלאית. כמו בעבר הוא לבש את מכנסיו הקצרים רחבי היריעה, וכמו תמיד התגלו טפחיים מהאיברים שהצנעה יפה להם, ואפילו טפח אחד לא נשאר מוסתר. חייכנו לעצמנו, כמו שהיינו עושים תמיד, לעיתים היה אחד מאתנו פורץ בצחוק מתגלגל, והאחרים היו מנסים להשתיקו, בדרך כלל בהצלחה חלקית. כמו תמיד היה מורנו חיים שואל את הצוחק בטון שהכיל בתוכו פליאה וטרוניה, מה כול כך מצחיק אותו וזה היה מנגב את עיניו ומשיב בצמד המילים שום דבר, ומוסיף כאילו לעצמו סתם צחקתי.

 

חזרנו לשגרה, לטיולים ארוכים בסביבתו הקרובה, מפגשים ידידותיים עם הערבים שוכני הכפרים הסובבים את קיבוצנו, לימודים במשורה ותחושה עמוקה שחזרנו אל המקום בו רצינו באמת להיות. שמחה גדולה עטפה את כולנו. מורנו חיים, האהוב והמוכר, חזר אלינו והחליף את המורה ציונה "העירוניסטית", כפי שנהגנו לכנותה בשיחות בינינו לבין עצמנו. ניסיונה של ציונה להבין את עולמנו המיוחד, עולם של בני קיבוץ שזופים ויחפים, ילדי טבע הגדלים בתוכו במסגרת של קבוצה חינוכית, עולם שלם, הווי מיוחד שהיה רק שלנו, לא עלה יפה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: