מילים ריקות / אבישי גרוסמן

מילים ריקות

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הקבר התמלא באדמה תחוחה, זרי האספרגוסים כיסו את התלולית שנערמה על הארון של יאיר בננו וחברנו, שמעתה ועד עולם ינוח כאן, בבית העלמין שלנו. קרוב אל חבריו ביניהם גם ותיקי המקום אותם אהב במיוחד.

איור מאת יעקב גוטרמן

הטפטוף הפך לזרם אנושי הנע לעבר היציאה מבית העלמין. רמי, חברו הטוב של יאיר, פנה גם הוא לכיוון השער בדרך אל ביתו. הזיכרונות מהילדות המשותפת התערבבו בזיכרונות מהשירות המשותף ביחידת הצנחנים, כולל הפרידה מהנופלים, חבריו שלו ושל יאיר, שנהרגו בפעילות מבצעית או מתאונות שחלקן היו תוצאה של קלות ראש, זלזול באויב או פשוט הזנחה.

 

רמי היה מלא בצער עמוק שלא ידע כיצד לתת לו ביטוי מילולי. בעיקול המוליך לביתו ראה את החבורה שהייתה מורכבת מחבריו ליחידה, צנחנים ותיקים, מקיפה את אלמנתו של יאיר, אותה הכירו היטב מעשרות הפגישות של הפלוגה, שיאיר היה מפקדה במשך שנים רבות. חמש עשרה שנה היה יאיר חולה במחלה קשה וכולם ידעו שזמנו קצוב. ידעו על הסוף המתקרב, אך למרות העובדה הזאת, ואולי בעטיה, הקפידו לבוא ולבקרו, לשתף אותו במהלך חייהם, כולל בחוויות המילואים אותן חוו במהלך השנים בהן היה יאיר מפקדם לשעבר שרוע על מיטתו, מתנסה בקבלת תרופות שאמורות היו להיות מצילות חיים, ומקווה שאכן בעזרתן יחזור לבריאותו הקודמת.

 

ועכשיו, כאשר התקוות נגוזו והפכו לממשות עצובה, עמדו חבריו ליחידה והתלבטו כיצד לסיים את הפגישה העצובה עם רויטל אשתו, ולחזור אל המקומות מהם באו. רמי שהכיר את חבריו היטב, הבחין כיצד המבוכה שלוותה באי שקט ממלאת אותם, רגליהם זזו באי שקט ופניהם הביעו את מה שכול כך רצו להסתיר. רמי היה בטוח שרויטל מבינה את רצונותיהם הסמויים ובכול זאת הציגה כלפי חוץ איפוק של השלמה.

 

לפתע, ניגש עידו, חברו הקרוב של יאיר, ליטף את ידה של רויטל ואמר: שלא תדעי עוד צער. אחריו ניגש אל האלמנה אבשלום שחזר בתשובה לפני שנים אחדות, נשק לה נשיקת נימוסין ופתח בהסבר על החוקיות של מועד המוות. "אלוהים לוקח ראשונים את הטובים" ויאיר בעלך נמנה על הטובים, אני בטוח שאלוהים רוצה אותו כבר עכשיו דחוף לידו. הוא הוסיף ליטוף קל בידה של רויטל ופנה לדרכו. פתאום נשמע קולו של רני, חברו הטוב של יאיר האומר כאילו לעצמו: תהיי חזקה, את חייבת להיות חזקה. הקול נשמע אבל הדובר נשאר מאחור ולא מצא אומץ להתקרב לאלמנה הטריה שזה עתה קברה את בעלה.

 

לאחר שתיקה של רגע ניגש ראובן אל רויטל, נשק לה קלות על לחיה, התבונן ישירות בעיניה ואמר: "שלא תדעי עוד צער". לאחר רגע של מבוכה הסתובב ראובן לעבר הדרך המובילה לחניה בה חנה רכבו.

 

לפתע התרוקן המקום, דמעות שקופות מילאו את עיניו של רמי כאשר נזכר בדמותו של יאיר שהיה איש אמת ושונא התחזויות מילוליות, ואמר לעצמו: "מילים ריקות, מילים ריקות". אנחנו משתמשים בניסוחים מקובלים שלעיתים קרובות אינם אומרים דבר. אנחנו מזייפים או לפחות מסתירים באמצעות מילים שמקובל לומר אותם בסיטואציות כאלה, את רגשותינו והתרגשויותינו שאינם תואמים את הדימוי העצמי שלנו אותו אנחנו רוצים להראות כלפי חוץ. האם זה בהשפעת החינוך שקיבלנו בילדותנו על ידי הורינו שבנו את הארץ, בנו את הקיבוצים, התווכחו ללא הרף ביניהם על רעיונות ודרכי ביצועם, בעוד כול קרוביהם שנשארו לחיות בגולה נרצחו או מתו במיתות משונות ואיומות. והם, הורינו וחבריהם לדרך, ידעו להשתיק את כאבם כאילו שלא ידעו על מה שהתרחש במקומות מהם באו במהלך המלחמה הנוראה ההיא. ואולי הושפענו מתרבות הצנחנים המלמדת אותנו לכבוש את הרגשות ולא לתת להם ביטוי חיצוני? לך תדע. רמי התניע את מכוניתו, חצה את הקיבוץ בו נולד בדרך אל העיר הגדולה. כאשר הגיע לביתו הרגיש צורך עז להיכנס למקלחת ולהחליף את בגדיו אותם לבש במהלך הלוויה של ידידו ומפקדו שנשאר חבר קיבוץ במשך כול ימי חייו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: