מלחמה כזאת כבר לא תהיה / אבישי גרוסמן

מלחמה כזאת כבר לא תהיה

אבישי גרוסמן – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מילך חזר משירות בן ארבע שנים בצבא הבריטי וחיוך על פניו. הרבה בגינוני שביעות רצון אדיבים, לחץ בחום את ידי החברים וחיבק את כול מי שפגש בשבילי הקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן
מה הופך אותו לאדם כול כך פתוח, ידידותי, המשדר שביעות רצון לכול עבר, ניסו חבריו לקיבוץ להבין והתקשו במתן הסבר מניח את הדעת. והרי בזיכרון המקומי  נחרטה צלקת עמוקה המתקשה להגליד שנוצרה באותו לילה רווי מתח, בו נערכה ההגרלה מי מחברי הקיבוץ יחויב להתגייס לצבא הבריטי כדי לסייע במלחמה באויב הנאצי. כולם ידעו  שכול ארבעת החברים שעלו בגורל והיו אמורים להתחייל ולהפוך לחיילים בצבא הוד מלכותו,  הצליחו באמצעים שונים ומגוונים להשתחרר ממחויבות זאת, ובמקומם הלכו אחרים ששמם לא עלה בגורל. אחד מאחרים אלה היה מילך. ואחרי ארבע שנים של מלחמה, חוזר הבחור וחיוך תמידי, ממזרי, שפוך על פניו?  החידה העסיקה את המתרחצים במקלחת המשותפת, ניסו להבין ולפענח אבל הרגישו כאילו הם מגששים באוויר בלי שתימצא להם אחיזה באמצעותה ניתן יהיה לפענח את החידה.

 

שניים מידידיו הקרובים של מילך, טוביה וזליג, שמו לב שחברם שהשתחרר רק לפני ימים אחדים, נוהג למלמל כאילו לעצמו את המשפט "מלחמה כזאת לא הייתה ולא תהיה לעולם". השניים התקשו להבין את הקשר בין מי שחזר אחרי ארבע שנים של מלחמה לבין המשפט המוזר שהיה חוזר ומתגלגל מפיו כמו ניגון חסידי השר את נשמתו של החסיד.

 

ערב אחד, הזמין טוביה שהכיר את מילך עוד מעיירת הולדתם, ללגום כוסית של ברנדי שהצליח להשיג בדרכים משלו ממחסן הפרודוקטים של הקיבוץ. אחרי שהוריקו השניים מספר כוסיות, פניהם האדימו והזיעה מילאה כול נקב בגופם, זרק טוביה את השאלה לחלל החדר, כאשר עיניו הצטמצמו בדרך אל ההירדמות. תגיד מילך, מדוע אתה כול הזמן חוזר על המשפט "מלחמה כזאת לא הייתה ולא תהיה לעולם". והרי לפי מיטב ידיעתי השתתפת בקרבות, לידך נפלו אנשים ובעיקר נאלצת להיעדר מהבית במשך תקופה ארוכה.

 

אתה טועה, מלמל מילך כאילו לעצמו. במשך כול המלחמה הייתי מוצב בכפר קרואטי קטן כאשר תפקידי היה להכין ארונות קבורה ללוחמים הקרואטים, בני הכפר, שנפלו בחזית. כול הגברים בכפר בו מוקמה הנגרייה, כאלה הראויים להיקרא גברים, גויסו בכפייה לצבא הגרמני. מצאתי את עצמי גבר יחידי כאשר מסביבי עשרות נשים רעבות למגע אנושי, כולל יחסים שבינו לבינה. ואני ניצלתי את ההזדמנות שהזדמנה לי עד תום. הן נהנו וגם אני נהניתי. ייתכן שבכפר בו שירתתי בצבא הוד מלכותו, מתרוצצים כיום כמה וכמה מבניי שלעולם לא יידעו שאני אביהם.  

 

כול לילה, המשיך מילך לתאר את המציאות בה עבר את המלחמה, הייתה אחת מהן באה אל המגורים שלי כדי להעביר אתי את הלילה. ותאמין לי, טוביה, הן היו מאהבות נפלאות. אז ברור לך שמלחמה כזאת לא הייתה ויש להניח שכבר לא תהיה. הלא כן? בשקט שמילא את החדר לאחר שמילך חשף את סודו, חלפה במוחו של טוביה, שהיה אחד מאלה שהצליחו להשתחרר מחובת השירות בצבא, דמותה של אשתו העייפה תמיד וזיק של קנאה בחברו חלחל בתוכו והתמקם במרכז הוויתו. לאחר דקה או שתיים אסף טוביה את עצמו, והציע למילך ללגום כוסית אחרונה לפני שיפנו וילכו לבתיהם. השניים מלאו את הכוסות, הקישו לחיים, גרגרו את המשקה מעשה שתיינים מקצועיים ופנו איש איש לדרכו. 

 

יומיים מאוחר יותר, התקיימה בקיבוץ מסיבה לכבוד חזרתו של מילך, יחד עם עוד שניים מחבריו, מהשירות הארוך בצבא הוד מלכותו. החברים תפסו את מקומותיהם בחדר האוכל שהיה מואר ומקושט לכבוד המאורע החגיגי. מזכיר הקיבוץ נשא ברכה לכבודם של השבים הביתה, ראובן ששירת בחיל החפרים השיב בשם החיילים, ישראל, האקורדיוניסט המקומי, החל כמעט באופן ספונטאני לנגן באקורדיון שהיה תלוי ברישול על כתפו, ומעגלים של הורה סוערת בה נטלו חלק כמעט כול הנוכחים במסיבה, ביטאו את שירת היחד, היפה והצודק, שהציפה את חדר האוכל המקומי. מהורה סוערת עברו המשתתפים לריקודי זוגות, כאשר רובם של החברים תפסו את מקומם על כיסאות שהיו ממוקמים ליד הקירות, מטרים ספורים ממעגל הרוקדים.

 

בתחילה היה מילך מוצף באושר על שהקיבוץ, ביתו, מצא לנכון להקדיש ערב יפה כול כך, שמח כול כך, לו ולחבריו שיצאו בשם הקיבוץ להילחם נגד הצורר הנאצי ושבו בשלום לביתם. לפתע צדה עינו את אשתו, מירטה, כאשר היא מפזזת במרכז מעגל הרוקדים, כאשר לצדה רוקד בהתלהבות רבה צדוק, בוגר חברת הנוער שהתחנכה בקיבוץ, שרק לפני ימים אחדים התקבל לחברות מלאה בקיבוץ. ריקוד רדף ריקוד, השניים המשיכו לסובב במעגל כאשר פניהם מזיעים וזוהרים בזוהר מיוחד שאין לטעות בו.

 

לפתע, לעיני כול הנוכחים, הוביל צדוק את ידו המיוזעת אל גבה של מירטה והחל להניע את ידו בעדינות כאילו הוא מעסה נקודה מסוימת בגבה, נקודה הממוקמת במעלה עמוד השדרה של שותפתו לריקוד, נקודה אינטימית שהייתה ידועה רק לו ולאשתו המפזזת לה בזרועותיו של הגברתן הצעיר. מילך הבין באחת שהצעיר  שחום העור הבנוי לתלפיות יודע וידע, ועצב גדול של נבגד מילא את כול יישותו. הוא קם, שלח פיהוק מדומה לעבר החברים שישבו בחבורות, מצפים לכיבוד שאמור היה להיות מוגש בעוד דקות אחדות, עזב את חדר האוכל, בדרך לחדרם המשותף עדיין, של מירטה ושלו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: