עד מוות / אבישי גרוסמן

עד מוות

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אמנון המשיך ללכת גם כאשר הרגיש מועקה קלה בחזהו. הוא הכיר את הכאב הזה שמדי פעם היה תוקף אותו כאשר היה הולך בשבילי הקיבוץ או יוצא לטייל בשדות הסמוכים.

איור מאת יעקב גוטרמן

בדרך כלל היה הכאב חולף לאחר זמן קצר ומשאיר אחריו רק זיכרונות וחרדות קלות. היה זה יום אביב מקסים, הגשם פסק לרדת לפני ימים אחדים, חום השמש נגע ברכות נעימה בכול חלקי גופו והסביבה הייתה מלאה בריח משכר של פריחה חדשה. אמנון המשיך ללכת, עבר את עיקול הוואדי החוצה את שדות הקיבוץ ונראה היה שסימני הכאב חלפו להם כאילו נכנעו ליופי שהקיף אותו מכול עבר. בדרך העולה למטעי האבוקדו של הקיבוץ חש מחדש בדקירות בחזהו והוא שקל האם להסתובב ולחזור לביתו או להמשיך בדרכו לעבר מטע האבוקדו שעל פי דיווחי חבריו היה מלא בפרי שנשר מהעצים ולכן ניתן בקלות ותוך זמן קצר לאסוף שקית מהפרי שנשר מהעצים, כמות יפה שתספיק לו ולמשפחתו למשך תקופה ארוכה. השעה הייתה עשר כאשר הגיע למטע. הוא נכנס לשורה הראשונה והחל ללקט את הפירות שהיו מפוזרים מתחת לעצים שעדיין לא נקטפו. פתאום חש אמנון כאב חד בחזהו, השקית שהתמלאה עד חציה נפלה מידיו והוא זחל בקושי לכיוון גזע עץ והתיישב. נשימותיו הפכו בלתי סדירות, הכאב בחזהו הלך והתגבר ואיתו הפחד שליווה אותו תקופה ארוכה שאכן קיבל התקפת לב.

 

אמנון שלח את ידו לעבר כיסו כדי לשלוף ממנו את הטלפון הנייד ולהזעיק את בנו שיבוא במכונית הנמצאת ברשותו כדי להביאו בחזרה לביתו. אלא שהכיס היה ריק. הוא שכח לקחת אתו את הטלפון שתמיד הקפיד שיהיה צמוד אליו. אלא שהפעם, אולי מתוך שאננות ואולי מתוך טיפשות סטה מהרגלו והטלפון נשאר בביתו. אז מה עליו לעשות עכשיו? ללכת אינו מסוגל ולקרוא לעזרתו של בנו או כל אדם אחר המקורב אליו אינו יכול בהיעדר הטלפון שנשכח בביתו.

 

אמנון נשכב בין ענפי אבוקדו שנגזמו לפני ימים אחדים, הכאב הלך והתחזק והוא הרגיש כיצד הכרתו הולכת ומיטשטשת, ראשו נעשה כבד עליו והתמלא במחשבות מפוזרות שכולן התרכזו סביב הכאב בחזהו וחוסר האונים בו היה שרוי. לפתע שמע קולות של אנשים שבאו גם הם ללקט אבוקדו שנשר מהעצים בעקבות הרוח שנשבה בעוצמה רבה בימים האחרונים. הוא זיהה את קולו של אורון, חבר קיבוצו, יריבו המר בנושאים קיבוציים שנהג לעגוב באופן גלוי על אשתו היפה של אמנון שניסתה בכול דרך להתחמק מלהיות בקרבתו. במשך שנים פיתח אמנון תיעוב כלפי אורון, התרחק מכול מגע אתו או עם מישהו מבני משפחתו. ועכשיו בעוד הוא שוכב חסר אונים וסובל מכאבים חריפים בחזהו רק אורון, שנוא נפשו יכול אולי להצילו. הכאב בחזהו הלך והתגבר והוא הרגיש כיצד הוא שוקע לתוך עצמו. הוא ידע שעכשיו או לעולם לא. האם ימחל על כבודו ויקרא לאורון כדי שיסייע לו או שיגווע כאן בין העצים ומי יודע אם ומתי ימצאו את גופתו.

 

אלא שהתיעוב וההרגל להסתייג ולהתרחק מכול מגע עם חברו לקיבוץ גברו על רצונו בסיוע כדי להציל את חייו. הוא בחר לשתוק עד שאבדה לו הכרתו. ימים אחדים מאוחר יותר כאשר פקח את עיניו מצא את עצמו שוכב בבית חולים, מוקף אחיות ומחובר למכשירים מצילי חיים.

 

טוב שאתה עדיין נוחר בחוזקה, קבעה אשתו סמדר כאשר התבוננה בפניו של אמנון שהיו חיוורים כמו הסדין עליו שכב. פנינה אשתו של אורן שמעה את הקולות שעלו מהמקום בו שכבת, הזעיקה אמבולנס וכך ניצלו חייך. עברת התקפת לב קשה ואלמלא תושייתה של פנינה ובסיוע של בעלה אורון "אהוב נפשך" היית מסיים את חייך שם מתחת לעצי האבוקדו.

 

אורון ראה אותי שוכב שם וזקוק לסיוע מיידי? שאל אמנון בקול חלוש והתבונן בפניה של אשתו שניגבה את מצחו במטלית רכה.

 

איני יודעת וזה גם לא מענייני לדעת, סיננה מבין שיניה והלכה להכין לאמנון כוס תה ירוק אותו אהב במיוחד.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: