מתן בסתר / אבישי גרוסמן

מתן בסתר    

אבישי גרוסמן – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

עזריה התאלמן והוא בן שלושים וחמש בלבד. לשתי בנותיו הצעירות שעוד לא מלאו להן חמש שנים, נוסף התינוק שבלידתו נפטרה אשתו. אישה טובה הייתה שפרה, ידעה לתפור, להחזיק בית, ובעיקר אהבה לטפל בבעלה שהיה פעיל מקומי ומעורב בכול אשר קרה בחצר המקומית.

איור מאת יעקב גוטרמן
הבית התרוקן, עול חינוך שתי הבנות והרך הנולד נפלו עליו, והוא שתמיד היה משוחרר מטיפול בעסקי הבית הרגיש כאילו משהו סוגר עליו וחונק את יכולתו לתרום לחברה הקיבוצית אותה אהב ובדרכה האמין כפי שרק המקבלים את דברי המנהיגות המקומית או התנועתית ללא עוררין מסוגלים להאמין. החדר בו גר הפך למוזנח, קורי עכביש התמקמו בפינות גלויות לעין כול, והוויה יבשה וחסרת חיות שלטה בכול.

 

חודש לאחר מותה של שפרה, בליל שישי, מצא עזריה עוגת תפוחים מונחת על השולחן בכניסה לחדרו. הוא היה טרוד ועצבני וקיבל את התופעה המרנינה לכאורה כאילו היא מובנת מאליה. ומאז, במשך שנים, עד שנשא לאישה את ציפורה, והפך מחדש לבעל משפחה, היה מוצא כול ליל שבת את עוגת התפוחים אותה אהב כול כך ואותה אהבו גם ילדיו. מדי פעם היה שואל את עצמו מי הוא זה הטורח לאפות את העוגות ולהכניסן לביתו מבלי שיחשוד בו ובסופו של דבר יגלה את זהותו.

 

בהגיעה עזריה לגיל שישים וחמש, התיישבה על ידו מרים, חברתו משכבר הימים. תוך שהם מכינים כול אחד לעצמו את הסלט הפטירה כאילו בדרך אגב, כאשר היא בוזקת את המלח על צלחתה המלאה, אתה יודע מי הייתה זאת שהכניסה לך כול יום שישי במשך שנים רבות את עוגת התפוחים בליל שבת לאחר ששפרה אשתך נפטרה? לא, השיב עזריה. כמה שניסיתי לגלות את זהותה, כולל היעזרות במארבים שתכננתי וביצעתי בכניסה, לא הועילו. רציתי לדעת, רציתי להודות לה על המעשה שעשתה למעני. אבל הדבר לא עלה בידי. אז עכשיו כדאי שתדע, המשיכה מרים מהמקום בו סיים עזריה את דבריו. הייתה זאת אווה, שכנתך הגרה ממול לחדרך. היא נהגה לעקוב מחלון חדרה אחרי מאמצייך לאתר את זהותה וידעה לחמוק מעינייך שידעה שהן בולשות אחריה. היה חשוב לה מאוד להישאר מאחורי הקלעים, כדי שלא תרגיש חייב לה משהו. אני ידעתי את סודה והיא ביקשה ממני בכול לשון של בקשה לא לגלות את הסוד לאיש, ובעיקר לא לך. אבל עכשיו, שנתיים לאחר שנפטרה ממחלת הסרטן, אני מרגישה משוחררת מהתחייבותי. מחר, עשרים וארבע לנובמבר, אנחנו, כול ידידיה ומוקירי זכרה, עולים על קברה. אישה מיוחדת הייתה אווה, אחת מהצדיקות הנסתרות שחיו וחיות בינינו עד היום. היא חסרה לי מאוד בנוף הקיבוצי עליו הייתה נוהגת לומר שמי שהמציא את הקיבוץ כנראה לא חשב עד הסוף. היו לה אמרות כנף כאלה, אמרות הנובעות מחכמת חיים הנובעת מלמטה, מן השורשים המציאותיים השואפים ללא הרף למעלה, אל הפסגות שמעבר לנגלה. לפתע, הפסיקה מרים את דבריה, פניה נתכרכמו ודומה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. לאחר שתיקה של רגע, נטלה מרים את הצלחת העמוסה בסלט טרי, קמה ממקומה ובצעדים מהירים עזבה את חדר האוכל. 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: