מקום של תקווה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נפגשנו בבית קפה ברחוב תל אביבי שקט. המקום היה בעבר מקום מפגש למדריכי תנועת הנוער ברחבי העיר. נהגנו לשבת בו, להחליף חוויות, להתעדכן בתכני הדרכה ולתכנן פעילות משותפת של קיני התנועה השונים.

איור מאת יעקב גוטרמן

המקום אמנם החליף בעלים, גדל והתרחב אבל בשבילנו הוא נשאר מקום המסמל את התקוות שהיו לנו אז בימים הרחוקים ההם. יוחאי הזמין קפה הפוך עם עוגת פרג כפי שהיה נוהג להזמין עוד בימים הרחוקים ההם בעוד אני הסתפקתי בהזמנת תה ירוק ועוגת שמרים. כמו בימים ההם. כמו פעם.

 

בימים אלה חגגנו שנינו את יום הולדתנו השישים וחמש. עשרות שנים חלפו מאז פשטנו את החולצה השומרית, חזרנו כול אחד לקיבוצו שלו והפכנו למקומיים לכול דבר ועניין כפי שהיה מגדיר אותנו הלץ המקומי של הקיבוץ בו אני חי. גם בקיבוצו של יוחאי כמו גם בקיבוץ שלי עבר השינוי באורחות החיים ברוב גדול, החברים התרגלו למציאות החדשה ורוב רובם של אלה שבתחילה התנגדו לשינוי, התרגלו אליו וחדלו לבקרו או להציע הצעות שאמורות לשפר את המציאות החברתית החדשה. שלחתי מבט בוחן בשותפי לשיחה שבעבר היה איש אנרגטי הלוחם על דעותיו בנושאים שונים. שערות השיבה שעטרו את ראשו לא הפכו את פניו לפני זקן. להפך, הוא נראה מוצק, קולו נשאר רועם כשהיה ולא ניכרו בו שישים וחמש השנים אותם חגג לפני ימים אחדים.

 

אז אתה מרוצה בימים אלה, שלפתי מנוע נוסף לשיחתנו שהחלה לגווע. החלום שלך התגשם, הייחוד הקיבוצי שלנו הולך ונעלם, כול אחד מהחברים מרוויח בהתאם ליכולתו וחריצותו, הפרזיטים ודאי כבר נעלמו מהנוף החברתי של הקיבוץ שלכם. אז מה באמת עוד חסר לבן אדם? אתה הרי תמיד היית אדם חרוץ, בעל ידי זהב וכושר ארגון מעולה, ולכן יש להניח שהמצב הכלכלי של משפחתך החיה אתך בקיבוץ הוא משופר. האם טעות בידי?

 

פניו של יוחאי הרצינו באחת, עיניו שוטטו ברחבי החדר ללא מיקוד וניכר בו שמשהו מציק לו. לאחר שתיקה של רגע לחש יוחאי כאילו לעצמו. הרעיון של השינוי היה טוב, הקיבוץ נעשה יעיל יותר ואולי אפילו צודק יותר. אבל אני באופן אישי משלם על השינוי הזה מחיר כבד במיוחד. כפי שסיפרתי לך בפגישתנו הקודמת הבן שלי וכול משפחתו עזבו את הקיבוץ לפני יותר מעשר שנים. לאחר חמש שנים ששהו מחוץ לקיבוץ לקה בני בליבו והפך מוגבל בתחומים שונים. כתוצאה ממגבלותיו הוא נאלץ לעזוב את מקום עבודתו בחברת הייטק מצליחה ולמשפחתו נוצרו קשיים כלכליים קשים. הוא ובמיוחד סמדר אשתו גיששו את הדרך בחזרה אל הקיבוץ. אלא שתגובתם של מוסדות הקיבוץ הייתה קרירה על גבול העוינת. מנהל הקהילה השכיר שלח אותו למבדקי מסוגלות להתפרנס ואלה העידו את מה שהיה ברור לפני שנערכו. אין שום סיכוי שמצבו הבריאותי של בני ישתפר והדברים מדברים בעד עצמם.

 

אני ואשתי נאבקנו על זכותנו לסייע למשפחתו של בני לחזור לקיבוץ כדי לעזור לו להתמודד עם המציאות הבריאותית הקשה בה הוא שרוי. זה המקום אותו בנינו ופתחנו, אנחנו הוריו והורינו שהיו ממייסדי המקום. השכנוע שלנו לא נשא פרי. בני עדיין חי מחוץ לקיבוץ ומתקשה יותר ויותר לספק את הצרכים הבסיסיים של שני בניו.

 

בנוסף לכול אלה גם אני הפכתי בחודשים האחרונים למובטל. אני לא מצליח למצוא עבודה שתאפשר לי להגדיל את הכנסתי האישית. יש הטוענים בציניות שזמני עבר ועלי להסתגל למציאות בה אני חי.

לפני שבועות אחדים הציע לי מרכזת צוות הסיוע לחברים הנזקקים להיכנס למה שקרוי אצלנו רשת ביטחון, כלומר לקבל סיוע מהקיבוץ כדי שיהיה באפשרותנו, שלי ושל משפחתי לשמור על רמת חיים מינימלית. הסכמתי אבל התמלאתי בושה. חשבתי לעצמי לאן הגעתי בגילי המתקדם.

 

מה אני אגיד לך שותפי לחלומות שרקמנו ביחד כאן במקום הזה. היו לי תקוות שאולי היו מוצדקות באופן כללי לשנות את אורחות החיים בקיבוץ בו אני חבר. המטרה הייתה לשפר ולאפשר יותר, בתחומים שונים ומגוונים. אבל אני באופן אישי חווה את התנפצותם של השינויים האלה על משפחתי היקרה לי מכול. שנתי נודדת בלילות ואני לא רואה פתח של תקווה. יוחאי סיים את דבריו והמקום התמלא בשתיקה כבדה. לא מצאתי בתוכי את הכוח לספר ליוחאי את הסיפור שלי ובו גם לא מעט אכזבות הנובעות מהתנהגותם של חברי לדעה השיתופית אשר נטמעו במציאות הדיפרנציאלית, הסתגלו אליה, סיגלו לעצמם את קוד השתיקה בכול הקשור לביקורת על המתרחש במציאות הקיבוצית. נראה שהם נהנים מהמציאות החדשה במסגרתה מתנהל הקיבוץ שלנו. שלפנו את הארנקים, שילמנו עבור התקרובת, לחצנו ידיים וחזרנו כול אחד מאתנו לקיבוץ בו הוא חבר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: