במבט אחר / אבישי גרוסמן

במבט אחר

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ערב של קיץ ירד על שפת הכנרת. רוח קלילה נשבה וליטפה את פניהם של ליאת ושלמה שישבו על כסאות נוח בפתחו של הצימר המאובזר אותו שכרו לשלושה לילות כדי לנוח מעט מהמולת החיים בקיבוצם, שנמצא בימים אלה בעיצומם של הדיונים על דמותו ואורחות חייו בעתיד.

איור מאת יעקב גוטרמן

ליאת, בת קיבוץ, בוגרת החינוך המשותף כפי שנוהג היה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ואילו שלמה הגיע אל קיבוצנו אחרי מלחמת העולם השנייה ונקלט בקבוצת רעות, קבוצתה של ליאת בכיתה ח. בני שבעים, שלושה ילדים נשואים ושישה נכדים, ליאת שהייתה במשך עשרות שנים מורה בכיתות יסוד הפכה לקרמיקאית מצליחה ואילו שלמה, רפתן שמילא במהלך חייו בקיבוץ תפקידי ניהול מרכזיים, ממשיך לשמור על קשר הדוק עם הענף בו עבד שנים רבות, מדי פעם חולב את הפרות להנאתו ומקפיד להיפגש עם הרפתנים במשרד בו נוהגים הם ללגום קפה ולהחליף מידע מקומי. שקט, בלי זמזומי חילוקי הדעות, גם בלי הילדים והנכדים. רק אנחנו לבדנו, נדיר בביוגרפיה שלנו כזוג אבל נעים ומרגיע. כך התפייטה ליאת ושלחה מבט ארוך לעבר בן זוגה שלגם באיטיות את כוס הקפה שהכין לעצמו דקות אחדות קודם לכן. זה מה שהיה חסר לי כול כך בחינוך המשותף. תמיד היה צפוף, מלא המולת ילדים ולאחר מכן נערים מתבגרים, לא הייתה לי מעולם תחושה של אינטימיות, של זמן שמוקדש רק לי ומתמקד בצרכים המיוחדים שלי. והלילות, המשיכה ליאת את הרהוריה שנקשרו לחינוך בבית הילדים הקיבוצי, שומרת הלילה המתחלפת, לה הייתי קוראת כאשר הרגשתי צורך במגע נוסך ביטחון, אישה זרה שהייתה תחליף בלתי מספק לאמא, המשיכה את שטף זיכרונותיה שנגעו גם בהתייחסותה אל ילדותה במסגרת בית הילדים הקיבוצי. שלמה שחווה את שיטת החינוך המיוחדת הזאת רק מכיתה ח, במסגרת המוסד החינוכי, נעץ בזוגתו עיניים מהורהרות והמשיך לשתוק. יצאנו דפוקים, המשיכה ליאת וקולה התגבר עד גבול הצעקה, עשו בנו ניסויים בבני אדם, כמו שעשו במשטרים אפלים ביותר. אני לא אסלח להורי על שהסכימו לשים אותי במכלאה הזאת שכינו אותה בית ילדים. לפתע, ללא סימנים מקדימים קם שלמה ממקומו, זרק בעוצמה רבה את כוס הקפה שהחזיק בידו לתוך המים האפלים של הכנרת, התיישב על כסא שניצב מול כסאה של אשתו, פניו היו חיוורים וחדים, וקולו הפך דק וכעוס.

 

למרות שאנחנו נשואים כבר שנים רבות מעולם לא סיפרתי לך פרטים מסוימים הקשורים בילדותי. סינן בשפתיים קפוצות. בתחילה התביישתי ולאחר מכן רציתי לחסוך ממך צער ואולי גם בושה. אבל כאשר אני שומע אותך מתאוננת על התנאים בהם התחנכת ומשווה, אמנם ברמז, את שיטת החינוך הקיבוצית לשיטות חינוך שהיו מקובלות במשטרים שאפילו את שמם איני רוצה להזכיר, הדם עולה לי לראש, ואני מתקשה לשלוט בעצמי. את יודעת, המשיך שלמה את דבריו, שמגיל ארבע וכמעט עד גיל שבע חייתי במסתור. לבד, מתחת לביתו של איכר פולני, בחושך מוחלט, רוב הזמן הייתי רעב וצמא. ובעיקר מפוחד. קולות השכנים שיכלו כול רגע לגלות את מקום מחבואי לגרמנים נשמעו היטב בבור בו הייתי שרוי. מדי פעם הייתי שומע את טיפוף רגליהם של יהודים שנידונו למוות שצעדו בדרך שעברה ליד הבית שבתחתיתו הסתתרתי. את החלק הזה בביוגרפיה שלי את מכירה היות וסיפרתי לך אותו בעבר. אבל את הגרוע מכול לא סיפרתי לך מעולם. אני מתכוון לביקוריו התדירים של בן המשפחה, נער פולני בן שבע עשרה, שטוף הורמונים, שהיה יורד מדי פעם אל הבור באמתלא שרצונו להביא לי אוכל או שתייה, ולאחר שהייתי מסיים את הארוחה, לעולם לא קודם לכן, היה מדביק אותי לקיר, שולף את אבר מינו שהיה מתוח כמו מיתר של קשת שהייתי מכין לבננו הקטן לקראת ל"ג בעומר, ותוחב אותו בן רגלי ולעיתים גם לתוך ישבני. וזה כאב. נורא כאב. ויותר מהכאב הפיזי פגעה בי ההשפלה שבחוסר האונים. מדי פעם, במקומות ובזמנים בלתי צפויים עולה בי הזיכרון של הנער הפולני מחוטט הפנים, הישבן מתחיל לכאוב לי כאילו שרביטו עדיין נעוץ בתוכו. את יודעת, המשיך שלמה ועיניו בערו אל מול פניה של אשתו המופתעת. כול חברי, אלה ששיחקתי אתם בילדותי המוקדמת לא שרדו את המלחמה. או נורו, או גולגולותיהם רוצצו על קירות הבתים או שסיימו את חייהם בתאי הגזים. איש מהם לא שרד את המלחמה. מלבד אחד. היושב כאן לפנייך, אישך ואבי ילדייך. בשתיקה הכבדה שנשתררה נשמעו נשימותיו החזקות, העולות ויורדות של שלמה, נשימות של מי שזה עתה סיים ריצת שדה ארוכה.

 

הייתה לכם ילדות נהדרת, המשיך שלמה את דבריו, ילדות של שמש צוחקת וחוויות מסעירות. תמיד הצטערתי שלא הייתה גם לי ולחברי הזדמנות לחוות את מה שחוויתם אתם בילדותכם, בכיתה, בחצר הקיבוצית ובסביבת הקיבוץ שהיו תמיד אי של ביטחון ושפיות. העולם נשרף במלחמה נוראה ואתם לא הרגשתם בה. חייתם בעולם שלכם, עולם מוגן ומיוחד מאוד. לפתע השתתק שלמה ועיניו הבריקו כמו שני פנסי מכונית בליל חורף.

 

ואני לא ידעתי. חיינו כזוג נשוי מעל ארבעים שנה ומעולם לא סיפרת לי את מה שסיפרת לי הערב, אמרה ליאת וקולה נסדק. היא קמה, עטפה את ראשו של שלמה בידיה וכך ישבו שעה ארוכה עד שקמו והלכו חבוקים לעבר החדר שחיכה להם מאוורר ומאובזר כיאה לצימר שכור על שפת הכינרת.

עדכון אחרון: