לילה וערפל / אבישי גרוסמן

לילה וערפל                                                             

אבישי גרוסמן – עין שמר 

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

שמיים זרועי כוכבים ליוו את טנדר השומרים שנסע נסיעה מתונה ברחבי הקיבוץ. אהבתי את השקט הזה, את האוויר הצלול ואת מראית העין של מקום מנומנם הנושם את השקט של לילה קיצי הנוהר בקצב אטי אל עבר היום שיפציע בעוד שעות אחדות. הרדיו השמיע שירים עבריים, רובם שירים של פעם, כאלה האהובים עליי במיוחד.

איור מאת יעקב גוטרמן

לפתע, כאילו משום מקום, נתגלתה לעיני דמות מטושטשת, העומדת במרכזה של הדרך המובילה מעמדת השמירה לכיוון חדר האוכל. כאשר התקרבתי לעבר הדמות ואורות פנסיה אפשרו לזהותה בבירור, התברר לי שלפניי עומד ראובן שופלמן, האיש שאותו הערצתי שנים רבות, אינטלקטואל מבריק שבשנותיו האחרונות לקה במחלת האלצהיימר, ומאז הוא נוהג לשוטט בלילות ברחבי הקיבוץ, לעתים קרובות עוצר את רכב השמירה ומבקש מהשומר לקחת אותו לסיור ברחבי הקיבוץ.

 

התופעה הייתה מוכרת לשומרים המתחלפים מדי לילה ולעתים שימשה גם נושא לליצני המקום, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שאני נתקלתי בשעות הקטנות של הלילה בראובן כאשר הוא מנופף בידיו ומבקש ממני לעצור. שלוות הלילה הסתיימה, חשבתי לעצמי בהרהור הבזקי, ומייד עצרתי את הטנדר. פתחתי את הדלת של המכונית והזמנתי את ראובן להיכנס פנימה והוא עשה זאת במהירות, כמעט בבולמוס של אדם רעב הרואה מנת מזון המוגשת לו.

 

סע לאן שאתה צריך לנסוע, אמר כשהוא פושט את חולצתו ונשאר לבוש בגופיה בלבד. אתה יודע, המשיך ואמר שאני לא יכול לישון בלילה ולכן אני נוהג לבקש מהשומרים לקחת אותי אתם באוטו. אז מה שלומך, איך אתה מעביר את הלילה? אני מרגיש טוב, השבתי והוספתי, אני אוהב את לילות השמירה האלה בהן אני יכול להקשיב למוזיקה, לשמוע תוכניות מלל מעניינות, ולהיות עם עצמי בלבד. בשתיקה שמילאה את הקבינה של טנדר השמירה חלפה במוחי המחשבה שאוליי מה שאומרים עליו, על ראובן שהפך לחסר דעה, אוליי הקביעה הזאת בטעות יסודה. הוא שאל בהיגיון, הקשיב לתשובתי ונראה היה שהתנהגותו תקינה, נורמלית לחלוטין. כיוונתי את זווית עיני אל צלליתו של שכני לקבינה והבחנתי בשערו המתנוסס, בצדודית פניו שדומה ששידרו שקט מתוח, וניכר בו  שלא התגלח כבר ימים אחדים. גופית העבודה האפורה אותה לבש הייתה מנוקדת בכתמים כבדים, כנראה כתמי אוכל וכתפיו החשופות היו מלאות בפלומת שערות דקה בצבע אדום, עדות להיותו ג'ינג'י בצעירותו. ראובן  היה שייך לשכבת הוותיקים של קיבוצנו, איש ספר וידען מופלג בכול הקשור בענייני רוח, כולל מסורת יהודית ופילוסופיה כללית. למרות שהיה איש תנועה נאמן מעולם לא השתייך לאלה ששיעבדו את רוחם למנהיגות כריזמתית ולאמונות מוחלטות, כולל האמונה בברית המועצות ובמנהיגיה.

 

היה קיבוצניק נאמן, מאמין בדרך וברעיון ויחד עם זאת ספקן כרוני, אפיון שהביא אותו לא פעם  להציב שאלות קשות, שאלות של ספקנות מערערת אל מול האמונות המוחלטות שגם הוא האמין בהן.

 

בפעם הראשונה שהייתה לי ההזדמנות להכיר את תכונותיו אלה של ראובן, הייתה כאשר נבחרתי להיות מזכיר החטיבה הצעירה של קיבוצנו. הייתי אז בן עשרים, זה עתה השתחררתי מהשירות בצבא ובתוקף תפקידי כיהנתי כחבר במזכירות הקיבוץ, כאשר ראובן כיהן אז כמזכיר. בדיונים שהתנהלו בישיבות המזכירות, דיונים שעסקו בענייני הסדרים וחולין שבחולין, חוויתי את יכולתו האינטלקטואלית המרשימה של ראובן שבאה לידי ביטוי ביכולתו להתייחס לכל נושא פשוט שעלה לדיון תוך שהוא מניף אותו לגבהים, קושר את האירוע אל הממד הערכי, הגבוה, באמצעותו ניתן להתבונן במקרה הנידון בצורה מקיפה ומעמיקה יותר.

במשך השנים שחלפו מאז ישבנו יחד במזכירות הייתי נוהג מדי פעם לעצור את ראובן לשיחת מדרכה, לשאול לדעתו בנושאים שונים ולעתים קרובות שיחות אלה סייעו בידי להבין טוב יותר, עמוק יותר, את הסוגיה בה התלבטתי.

 

אולי כל היכולות האלה עדיין קיימות אצל ראובן והחבר'ה סתם מעלילים עליו כאילו הפך לטיפש של המקום, הרהרתי ביני לביני כאשר אני מסיע את הרכב ברחבי הקיבוץ הישן את שנתו. אתה יודע, פתח ראובן ואמר, קראתי בימים אלה פעם נוספת בכתביו של הרב קוק בהם התעמקתי כאשר למדתי בישיבה הגבוהה בוורשה. איש חכם ומעמיק היה הרב קוק, חבל שאתם לא למדתם את משנתו במהלך שנות החינוך שלכם. תגיד, יצא לך לעיין בכתביו של האיש המיוחד הזה? לאחר שתיקה קלה, שנגרמה כתוצאה מהמבוכה שהשרתה עלי שאלתו של ראובן השבתי שעדיין לא הזדמן לי לעיין בכתביו של הרב, אבל אעשה זאת בזמן הקרוב. הרדיו המשיך להשמיע שירים עבריים, וראובן ליווה את השמעתם בזמזום מדויק של מנגינתם. לפתע חדל, הפנה את ראשו אלי ואמר: האימא שלי שגרה בבית הביטחון ביקשה ממני להביא לה ארוחת צוהריים. ואני נוהג  למלא את בקשתה. אחרי הכל היא חיה כאן כבר שנים ארוכות ומגיע לה שאני אטפל בה. כאשר סיים ראובן את דבריו, נתמלאתי שתיקה  עצובה. והרי לראובן מלאו כבר שמונים שנה ואמו נפטרה עוד לפני שעלה לארץ. היוצרות התבלבלו לו, חשבתי לעצמי, הוא מערבב מציאות עם דימיון, הדיווח של החבר'ה היה כנראה מדויק. קבינת טנדר השמירה התמלאה בשתיקה מביכה, שתיקה שהתמלאה לפתע בריח רע שעלה מכיוונו של ראובן. פתחתי את החלון ואוויר צח וקר זרם פנימה והיכה בפניי. כאשר זרימת האויר מבחוץ לא הצליחה להפיג את הריחות שעלו ומילאו את הקבינה עצרתי את המכונית, ירדתי במטרה לחשוב מה עליי לעשות עכשיו. נזכרתי בסיפורו של ידידי שעבר חוויה דומה לפני ימים אחדים והבנתי שאכן לעתים, ראובן לא שולט בסוגריו והיציאות ממלאות את תחתוניו והריח העולה מהם מגיע למרחוק.

 

לאחר דקות אחדות חזרתי לעמדת הנהג, שילבתי מהלך והטנדר נסע לאטו בכיוון הלולים הממוקמים במרחק קצר מחצר הקיבוץ. אתה יודע, פתח ראובן ואמר, כאילו שום דבר לא התרחש בדקות האחרונות, אני קראתי חלק גדול מכתביו של הפילוסוף הצרפתי סארטר. התרשמתי שיש איזה בשורה הנובעת מדרך חשיבתו. אבל התאכזבתי. נראה שהוא מעייף את קוראיו במילים שלא מכילות בתוכן משמעות של אמת אנושית. האם קראת משהו מהכתבים שלו? השאלה הופנתה אליי בעוד אני מעסיק את עצמי בשאלה כיצד לסיים את השותפות הלילית ביני לבין האיש שהערצתי בנעורי שהפך לחסר יכולת לשלוט בסוגריו.

 

קראתי משהו עליו וקצת מכתביו המתורגמים לעברית, חילצתי מעצמי בקושי את התשובה המתבקשת. תגיד ראובן, שמעתי שיש לך חבר חדש, פיליפיני, שגר אתך בביתך. איפוא הוא נמצא עכשיו כאשר אתה מבלה אתי כאן בשמירת הלילה? הוא ישן. סידרתי לו מיטה עם שמיכה חמה והוא נרדם כמו ילד קטן. הוא נוהג לנעול את דלת דירתי כדי שלא אברח לו בלילה. אבל אני התחכמתי. בעוד הוא ישן פתחתי את החלון הפונה אל עץ האלון הגדול, טיפסתי על כיסא ויצאתי החוצה. אגב, אתה לא רעב? כי הרי עוד מעט פותחים את חדר האוכל לארוחת צוהריים. אתה טועה, השבתי. השעה היא ארבע לפנות בוקר, חדר האוכל סגור. העובדים עוד לא באו לעבודה ועכשיו הזמן ללכת לישון. אני אוריד אותך ליד ביתך ותוכל לסיים את הלילה בשינה. ללא הכנה מוקדמת אחז ראובן בתפוז עסיסי שהיה מונח על אדן חלון המכונית, קלף אותו בתנופות גדולות ולאחר שסיים החל לאכול אותו תוך שידיו מתמלאות במיץ שחלקו טפטף על מכנסי העבודה אותן לבש. ללא אזהרה מוקדמת פתח ראובן באחת את דלת הטנדר וגלש מן המושב החוצה בדרכו את חדר האוכל שהיה חשוך כולו. אני רעב, הפטיר לעברי ופתח בצעדים מהירים לעבר פתחו של חדר האוכל בדרך אל המטבח שהיה חשוך וסגור מכול עבר. הקבינה התרוקנה מנכחותו ונשארתי  לבד. המחשבות היכו בי כמו משברי הגלים שהיו מכים על החוף בנופש הים שהיינו יוצאים אליו כול שנה. מה קרה לאיש הזה, שידיו המלטפות את הספרים בספריית הקיבוץ היו בעיני תמיד הניגוד המוחלט לחומריות וגשמיות גסה. לאן כל זה נעלם. לאן לקחה אותו הרוח.

 

חמש שנים מאוחר יותר הלך ראובן לעולמו כאשר אינו מבחין בין ימינו לשמאלו ורק הקירות של המוסד הסיעודי בפרדס חנה היו עדים לרגעיו האחרונים, שאוליי בהם חזר פתאום לצלילות הבאה על רבים מהאנשים רגע אחד לפני שהם נפרדים מהעולם הזה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: