כבשת הרש / אבישי גרוסמן

כבשת הרש

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

השמש עמדה במרכז השמיים, חום כבד הגיר ליטרים של זיעה מגופי, הידיים נשלחו אל התפוזים שהיו תלויים על ענפי העץ, מזמינים את היד הנשלחת לקטפם.

איור מאת יעקב גוטרמן

שתיקה של עייפות מיוזעת עמדה באוויר ורק צקצוק המקטפות נשמע מכול עבר. בצידו השני של העץ העמוס פרי ניצב על סולם גבוהה חמדללה, ערבי תושב הכפר השכן שהיה ידוע ביכולתו לקטוף את הפרי במהירות וביעילות. פתאום נזרקה לאוויר שאלתו של חמדללה שהופנתה ישירות אלי. תגיד, אתה יודע של מי היה הפרדס הזה בעבר? לא. איני יודע. השבתי בהרגישי הקלה שנבעה משבירת השתיקה על ידי שותפי לקטיף התפוזים.

 

אתה יודע, המשיך חמדללה, הקיבוץ בו אתה עכשיו מתגורר קרוי נווה חורש, נכון? נכון השבתי, אבל מה זה קשור לעניינו? זה קשור כי הקיבוץ נקרא בשם זה על שם הכפר הערבי שהיה כאן קודם שנקרא חרש. הכפר נעלם במהלך מלחמת ארבעים ושמונה ועל חורבותיו הוקם הקיבוץ הנושא שם המזכיר את המקור. עכשיו הבנת את הקשר? לאחר רגעים אחדים של שתיקה כבדה המשיך חמדללה את דבריו ואמר: העץ הזה אותו אנחנו קוטפים עכשיו ביחד היה שייך למשפחתי. אני בן הכפר חרש שנאלץ לעבור לגור בכפר אחר אבל את חלקת הפרדס הזאת, בתוכה גדלתי ומפריה התפרנסה כול משפחתי שהייתה משפחה ענייה אני לא יכול לשכוח. התרמיל שהיה מונח על כתפי התמלא בתפוזים ירדתי מהסולם כדי לשפוך אותם לתוך המיכל שעמד בפינת הפרדס. בזוית העין ראיתי את חמדללה עומד על הסולם במרומי העץ, ידיו אינן נעות ופניו חתומות.

 

בשעות אחרי הצהריים התאספנו על הדשא, מישהו הביא אבטיח ואחר פתח שקיות של בוטנים, מבטים הצטלבו ואנרגיות הנעורים של בני העשרים שבאו לסייע לקיבוץ הצעיר במסגרת שנת שירות פרצו לכול עבר.

 

זיכרון פניו החתומות של חמדללה שדימיתי לראות בהן כעס הנוגע בחוסר אונים לא נתנו לי מנוחה. הרגשתי מנותק מהווית הנעורים חסרי דאגה שהעסיקה את עצמה בדיבורי סתם ובסיפורים מקומיים.

 

"מה קרה לך אבישי, אתה בטח חושב על משהו שקשור באידאולוגיה הקיבוצית" סנט בי ידידי נעמן והגיש לי פלח עסיסי של אבטיח בלי גרעינים. "תאכל, זה אבטיח שקניתי אתמול בשוק של הכפר השכן. אתה צריך לדעת שרק הערבים יודעים לגדל אבטיח באיכות כזאת. הם חקלאים אמיתיים, לא מזוייפים כמונו". נטלתי מידיו את פלח האבטיח, נגסתי בו נגיסה קטנה והנחתי אותו לצידי.

 

במהלך הערב ניסיתי לטשטש את זיכרון השיחה שניהלתי עם חמדללה ולא הצלחתי. גייסתי לטובתי את כול ההנמקות הציוניות אותן שיננתי בעבר ובהן גם האמנתי כמו: הם התחילו, מגיע להם, ככה זה במלחמה, ונתאר לנו מה הם היו עושים לנו אם הם היו מנצחים. אבל דבריו ומראה פניו של חמדללה שנשקפו אלי מבעד בדי עץ התפוזים, לא משו מזיכרוני. החזק מנצח, שיננתי לעצמי ולפעמים גם כבשת הרש נופלת כפרי בשל בידיו. ככה מתנהל העולם ואנחנו חלק ממנו, המשכתי את ההסברים הפנימיים שנתתי לעצמי בניסיון להשקיט את הרעשים הפנימיים שגעשו בתוכי. אלא שזיכרון דבריו ומראה הפנים של שותפי לקטיף התפוזים היו חזקים יותר מההסברים המלומדים שכול כך טרחתי לתת אותם לעצמי.

 

חמש שנים מאוחר יותר נעקר הפרדס וגדמי העצים הכרותים נמכרו לתושבי הכפרים הסמוכים שהשתמשו בהם להסקת תנורים בחורף.  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: