צליחת הכינרת / אבישי גרוסמן

צליחת הכינרת    

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

השעה הייתה שבע בבוקר, הטנדר חנה ליד חדר האוכל ונהגו, חיים רובנזון, פנה אל בית השימוש כדי להטיל את מימיו. נסיעה ארוכה חיכתה לו, עד עמק הירדן, לחופי הכנרת, שם אמורה להתקיים הצליחה המסורתית של הכנרת.

איור מאת יעקב גוטרמן
לאט לאט, בטפטוף של שעת בוקר מוקדמת' התחילו להגיע החברים' שמועמדים לקחת חלק בצליחת הכינרת. ראשונים הגיעו הצמד יואל ואמיתי, חברים בלב ובנפש, העובדים במשך שנים ברפת, הרגילים להשכים קום בשעות מוקדמות של הבוקר, תוצאה של משמרות חליבה רבות המתחילות בשעה שלוש לפנות בוקר. אחריהם הגיע בגרירת רגליים עודד חרמוני, המכהן במשך שנים כרכז הרכב של הקיבוץ, אוהב אהבת נפש את ספורט המים, אשר בעברו היה השחיין המהיר ביותר בקיבוצנו. שתי הבנות הראשונות שהגיעו למקום המפגש של הצולחים היו מירב ואסנת, חברות טובות שלפני ימים אחדים מלאו להן ארבעים שנה. לקראת השעה שש וחצי הגיע זוג המאחרים תמיד, ראובן ושולה, שכאשר היו מגיעים אל ההסעה של הקיבוץ המיועדת להגיע למקום כלשהו ידע האחראי על המבצע שאפשר להניע את המכונית ולנסוע היות ואחריהם לא ניתן היה להגיע. 

 

בוא נבדוק מי ברשימה ואם כולם נמצאים נצא לדרך, אמר עודד חרמוני כאשר הוא נוגס בכריך שהביא אתו לדרך. חיים רובנזון הוציא את הרשימה שהייתה מקופלת בכיסו ועיין בה עיון חטוף. לאחר שניות מעטות הרים את ראשו והבעת פניו הביעה שילוב של חיוך ממזרי מעורב בשביעות רצון מרומזת. מי שחסרה לנו כאן, פתח ואמר וקולו היה קול של שחקן בצוות הסקצים של פורים, היא מרים טלמון, שגם היא רשומה ברשימה שלנו. למרות גילה המתקדם ומשמני גופה היא בכול זאת רוצה לנסות ולצלוח את הכינרת. לצערנו, הוסיף חיים, אנחנו נאלצים לחכות לה כאן, לפחות עוד דקות אחדות. הנה היא מתגלגלת לעברנו, אמר עודד חרמוני וקולו הפך לצחוק מתגלגל. מבטי כול יושבי הטנדר פנו באחת לכיוון הדרך העולה מכיוון מגרש הספורט לכיוון המקום בו חנתה מכוניתם.

 

לאחר דקות אחדות הגיעה מרים,  פניה היו סמוקים מהמאמץ שנדרש ממנה כדי לטפס בעלייה הקלה בדרך לחניה. לבושה הייתה במכנסיים וחולצה פרחונית ולרגליה סנדלים פתוחים. יאללה נוסעים, כבר מאוחר, אמר חיים שהיה אחראי מטעם ועדת ספורט על קבוצת הצולחים. במהלך הנסיעה עפו בדיחות וסיפורי אנקדוטות, חברי קיבוץ שונים הפכו לנושאי שיחה מלגלגת, כאשר נוכחותה של מרים שהשתייכה לשכבת הוותיקים, אלה ששימשו נושאי הבדיחות העיקריים, הפריעה ולעתים אפילו מנעה את זרימת השיחה בה התקשר סיפור לסיפור, בדיחה לאחותה.

 

בשעה תשע בבוקרו של יום שבת של קיץ, הגיעו נציגי קיבוצנו למקום בו התארגנו הצולחים כולם, אלה שנאספו מרחבי הארץ כולה. חיים הציע והצעתו התקבלה, כך שכול הבגדים של חברי הקבוצה שלנו יישמרו בטנדר וכאשר תסתיים הצליחה בצדו השני של האגם הוא יבוא עם האוטו למקום בו מסתיימת הצליחה, הצולחים יתנגבו במגבות שהביאו עמהם, ילבשו את בגדיהם ויסעו הביתה  לבושים.

 

ואכן, כאשר סיימו אנשינו את המבצע, היה זה בערך בשעה אחת בצוהריים, התנגבו, אכלו סנדוויצים שהביאו אתם למטרה זאת, התלבשו, עלו על הטנדר מוכנים לנסיעה בתקווה שיגיעו בשעה מוקדמת דיה כדי להספיק לחטוף עוד שארית של מנוחת צוהריים שבתית.

 

חיים התניע, הכניס למהלך ראשון, ולאחר שעלה על הדרך המובילה אל הכביש שילב מהלכים מהירים יותר, בדרך הביתה. תוך דקות ספורות נרדמו יושבי הספסלים האחוריים וקול נחרתם של שני הרפתנים  נשמע בעוצמה רבה.

 

לקראת עליית הטנדר על כביש הסרגל, בואכה ואדי ערה התעורר עודד חרמוני, שלח מבט מנומנם לעבר חבריו שהיו שקועים בשינה עמוקה ופתאום שם לב שמרים שישבה על ידו בדרך אל הכינרת לא יושבת על ידו וגם על יד איש מבין חברי קבוצת הצולחים. התבונן דרך הזכוכית המפרידה בין הקבינה לבין המקום בו נמנמו חבריו בניסיון לבדוק האם לא העדיפה מרים את המושב המרופד על יד הנהג במקום הספסלים חסרי הריפוד עליהם ישבו הוא וחבריו. מבט חטוף הספיק לו כדי להבין שמרים, חברת הקיבוץ עבת הבשר נשארה בכינרת, פשוט נשכחה על ידי החבורה כאשר יצאו לדרך בחזרה הביתה.

 

עודד העיר בבהלה את יתר חבריו, ואלה שפשפו עיניים, והחלו להתייעץ ביניהם מה ניתן לעשות במצב שנוצר. מצד אחד היו כבר קרובים לקיבוץ, המיטות של מנוחת הצוהריים קרצו להם קריצה חזקה, אבל מצד שני הרגישו מאוד לא נוח כתוצאה מהעובדה שחברת קיבוצם, אומנם זאת רק מרים ששימשה לעתים קרובות נושא להלצות וסיפורי מקום חושפניים, נשכחה מאחור. עודד סימן לחיים הנהג שיעצור בצד הכביש, והקבוצה פתחה בוויכוח חריף, לעתים קולני בשאלה מה הדבר הנכון לעשות עכשיו, כאשר הם נמצאים מרחק נגיעה מהקיבוץ בעוד מרים נמצאת עדיין בנקודת המוצא, בכינרת. פתאום, הרים חיים את המושב ששימש מכסה לחלל בו הסתירו הצולחים את בגדיהם וגילה שם, להפתעתו ולהפתעת חבריו את בגדיה של מרים העטופים במגבת גדולה בה אמורה הייתה מרים להתנגב כאשר תסיים את מבצע הצליחה. יואל, הרפתן בעל חוש ההומור החד כתער סיכם את הדיון בקביעתו שהיא כבר תסתדר ולא הגיוני שעכשיו כאשר הם כול כך קרובים הביתה יסובבו את המכונית ויחזרו לאסוף את מרים. הרי זאת אשמתה, הוסיף אמיתי, היא לא הייתה צריכה להצטרף לקבוצת הצולחים כאשר היא יודעת ששחייתה אטית וחברי הקבוצה יצטרכו להמתין שעות בנקודת הסיום של הצליחה עד שהוד מעלתה תסיים את המטלה. היא כבר תסתדר, אפשר לסמוך עליה, הוסיף ואמר. הקבוצה עלתה על הרכב ותוך דקות אחדות נכנסו בשערו של הקיבוץ.

 

באותה שעה הייתה מרים שסיימה את צליחת הכנרת שקועה בחיפושים קדחתניים אחרי  חבריה ואחרי הטנדר בו היו מונחים בגדיה העטופים במגבת. חיש מהר הרגישה כיצד השמש הלוהטת של עמק הירדן חורכת את עורה  שהבהיק באודם של שריפת קוצים. 

 

הדקות חלפו, החוף התרוקן מאחרוני המשתתפים במבצע, המארגנים אספו את הדגלונים ששימשו לסימון נקודת הסיום, ולאחר זמן קצר מצאה את עצמה בודדה אל מול חופי הכנרת, אותה הצליחה לצלוח למרות מגבלותיה הגופניות. מה קורה פה, לאן נעלמו כול חברי לקיבוץ, אולי התבלבלתי ומקום הכינוס לקראת היציאה חזרה הבייתה הוא בכלל במקום אחר? מחשבות אלה ואחרות מילאו את ראשה כאשר הגיעה אל הכביש הראשי המחבר את יישובי עמק הירדן עם דרום הארץ. יחפה, לבושה בבגד ים שהסתיר בקושי את משמני גופה, התחילה מרים להרים ידה אל מול המכוניות שעוברות כדי להתקדם לעבר ביתה. רוב הנהגים שעברו בדרך וחזו באישה היחפה. במשמניה העטופים בבגד ים  שחור, בשערה שלא סורק לאחר שעלתה מן המים, עשו את עצמם כאילו שאינם רואים את העומדת לפניהם, עברו על פניה והמשיכו בדרכם. למזלה של מרים היו גם נהגים רחמנים, שעצרו את רכבם ולקחו אותה כברת דרך בכיוון לקיבוצנו.

 

בשעה שמונה בערב, כאשר הדמדומים כבר השתלטו על המראות כולם, נכנסה מרים בשערי הקיבוץ כאשר רק בגד הים לגופה. משמניה בלטו מבעד לבגד הים הפרום קמעה, פניה היו סמוקים מהמאמץ שנדרש ממנה כאשר נאלצה ללכת ברגל דרך ארוכה מהמקום בו הוריד אותה הטרמפ האחרון. חיים, נהגנו, שחזר רק לפני שעות אחדות מצליחת הכינרת, ראה את מרים נכנסת בשער הקיבוץ, שערה סתור וכולה אומרת עייפות ואולי גם שמץ של כעס, עשה את עצמו מכין לעצמו כוס קפה, כך שלא ייאלץ להישיר מבטו אל האישה שנשארה על חוף הכנרת כאשר חבריה, הצעירים ממנה בשנים רבות, שכחו אותה מאחור.  

 

למחרת, בשעה שלוש לפנות בוקר, נפגשו שני הרפתנים, יואל ואמיתי בבור החליבה של הרפת. כאשר הכניסו את הדבוקה הראשונה למכון החליבה, שתו את כוס הקפה הראשונה של הבוקר, אמר יואל כאילו הוא מדבר אל עצמו, אבל דבריו כוונו לאוזניו של חברו. אתה יודע, פתח ואמר, הזדמנתי במקרה ליד המכבסה בשעה שמונה בערב וראיתי את מרים אותה שכחנו מאחור נכנסת בשערי הקיבוץ, יחפה ורק בגד ים לגופה. אני חושב, המשיך ואמר שהתנהגנו כמו שמוקים. איך יכולנו להשאיר אותה מאחורינו כאשר בגדיה נשארו בטנדר. עזוב, הגיב אמיתי, היא לא הייתה צריכה בכלל לבוא אתנו, אני בטוח שהיא הייתה האחרונה שסיימה את הצליחה. אני חושב, המשיך אמיתי, שמי שדוחף את עצמו למקום שאינו מתאים לו, מתעלק על חברה שאינה טבעית לו, אמור לשלם על כך מחירים, לעיתים מחירים יקרים. אני מקווה שהיא למדה את הלקח ולא תצטרף אלינו בשנה הבאה כאשר נתארגן כדי להשתתף בצליחת הכנרת. דבוקות של פרות נכנסו ויצאו, השניים החליפו נושאי שיחה ובשעה הקבועה הלכו לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל הקיבוצי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: