קפיצה קדימה בזמן / אבישי גרוסמן

 

קפיצה קדימה בזמן

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מנדל (מנחם) התעורר בבהלה. התלבש במהירות, רחץ את פניו וסירק את זקנו השחור ששיבה זרקה בו, בדק האם לא שכח לחבוש את כובעו השחור רחב התיתורת שמתחתיו נחה לה בעדינות כיפה שחורה המוחזקת באמצעות סיכה מותאמת לתפקידה.

איור מאת יעקב גוטרמן

השעה הייתה שש בבוקר והוא מיהר אל בית הכנסת שהיה ממוקם בבנין חדר האוכל שבמשך שנים רבות עמד שומם עד ששינה את ייעודו והפך למקום תפילה של כול תושבי המקום. באולם הגדול שפעם שימש להתכנסויות חברי הקיבוץ התפללו חברי הקיבוץ בעוד חברות הקיבוץ הצטופפו בעזרת נשים ממנה ניתן היה להשקיף על הגברים שהיו עטופים בטליתות ושקועים בתפילה. אברמוביץ המשגיח עמד על במה קטנה והתבונן בחברי הקיבוץ שהיו שקועים כביכול בתפילה. אברמוביץ לא נמנה עם חברי הקיבוץ. הוא בא כול בוקר מהעיר הסמוכה כדי להשגיח שהתפילות אכן יתקיימו כהלכתן ואלה שהיו פעם חילוניים גמורים לא יזייפו ולא יקצרו את אמירת הטכסטים הקדושים.

 

המכבסה ומחסן הבגדים נסגרו כבר לפני שנים רבות ואת האולמות שהתפנו הפך הקיבוץ לבית מדרש בו למדו החברים תלמוד בהדרכת הרב המקומי, רביץ, שהיה בקיא גדול בכתבי הקודש היהודיים.

 

במהלך התפילות נהג מנדל, שהיה מורה לביולוגיה, לעמוד ליד חברו גדליהו אתו עבד שנים ברפת וגם הוא הפך ברבות השנים למורה לביולוגיה בבית הספר התיכון הממוקם בתוך חצר הקיבוץ. והשניים היו מחליפים ביניהם דברים בנושאים שונים במהלך התפילות. כלומר, לכאורה היו מתפללים אבל למעשה שוחחו ביניהם בנושאים שונים. אלא שכדי שהמשגיח לא ישים לב סיגלו לעצמם השניים את היכולת לשוחח באמצעות הניגונים בהם נאמרות התפילות. כך שהמשגיח לא יכול היה להבחין בחילול הקודש המתבצע מדי יום על ידי שני הידידים חובשי הכיפות ומגודלי הזקנים שהציציות הלבנות משתלשלות מבעד למכנסיהם השחורים.

 

תשים לב, שורר גדליה והפנה את פניו לעבר ידידו, עוד כעשר דקות ייעלם המשגיח לעשרים דקות ולאחר מכן יחזור כאשר פירורי לחם מודבקים לזקנו.

 

יש לאיש הזה סדר יום קבוע, שהארוחה בשעת התפילה היא חלק בלתי נפרד ממנו. מנדל שלח מבט מרפרף לעבר המשגיח, ולאחר מכן אל חברו והפטיר כבדרך אגב, איך לעזאזל הגענו למצב בו אידיוט צבוע כמו האברמוביץ הזה הפך לגורם בו תלויים חיינו, ממנו אנחנו צריכים להישמר ואליו במידה רבה אנחנו צריכים להתחנף. מילא אנחנו, השיב לו חברו אבל בנינו ונכדינו יהיו תחת שליטתו של אברמוביץ וחבריו במהלך כול שנות חייהם. השניים הבחינו במבטו הזועם של המשגיח, התעטפו בטליתותיהם והמשיכו להתנועע בקצב ההולם את מילות התפילה.

 

לקראת השעה שבע הסתיימה תפילת הבוקר והשניים פנו לעבר בית הספר המקומי בו כיהנו השניים כמורים לביולוגיה

 

בהפסקת עשר הזמין מנחם את חברו לחדרו. השניים הסירו את הכובעים רחבי התיתורת ואת הכיפות השחורות שאותן חויבו לחבוש במהלך השיעורים, נעלו במפתח את דלת החדר מחשש שמנהל בית הספר או מישהו מעוזריו יכנס לפתע ויראה אותם ללא כיפות על ראשיהם וללא ציציות המשתלשלות מעבר למכנסיהם. לאחר שלגם לגימות אחדות מהתה הרותח אמר לפתע גדליהו. כאשר הוא שולח מבט עצוב לעבר חברו. אני מרגיש את עצמי כמו שהרגישו האנוסים בספרד. אני מסתיר את אמונתי החילונית ומרגיש שאני חי בשקר. ולא רק בשקר. גם בפחד מפני המעסיקים שלי, אלה שגורלי וגורל כולנו נתון בידיהם.

 

אני מרגיש כמוך, השיב לו ידידו. ולפי הרגשתי אנחנו לא יחידים בהרגשתנו זאת. האברמוביצים התרבו, הפכו לרוב בין התושבים היהודיים, ועכשיו כתוצאה מדבקותנו במשטר דמוקרטי אנחנו נתונים לחלוטין בידיהם. כי הרי הרוב הוא שאמור לקבוע את דמותה של החברה בה אנחנו חיים. הלא כן?

 

החלום הציוני, המשיך מנחם את דבריו הסתיים בכישלון. כיום אנחנו חיים במדינה דו-לאומית, בה בעוד שנים אחדות יהיה רוב ערבי-מוסלמי. ועדות לכך הוא שראש הממשלה שלנו בימים אלה הוא יהודי חרדי שכול חייו התנגד לרעיון הציוני בעוד סגנו, מוחמד, הוא ערבי מוסלמי תושב העיר שכם. רק השר לענייני גמלאים הוא אדם חילוני אבל גם הוא מחויב לקיים אורח חיים דתי אם אכן הוא רוצה להמשיך ולמלא את תפקידו בממשלה.

 

בנינו לומדים בעיקר לימודי קודש וחלק מהם הפכו לדתיים מאמינים, חלקם אפילו מאמינים פנאטים. זהו הרי כוחה של שטיפת מוח במשך שנים רבות.

 

לאחר שתיקה של רגע אמר גדליהו: לצערנו לא ידענו להיאבק בכוח על זכותנו להיות אנשים חופשיים בארצנו שלנו או לחילופין לברוח בזמן ולהגר לאמריקה כפי שעשו כמה מחברינו אותם כינינו בעבר בוגדים ונוטשי הדרך.

 

צלצול הפעמון המודיע על סיום ההפסקה נשמע ברחבי בית הספר. השניים חבשו את הכיפות ועליהן את הכובעים השחורים, דאגו שהציציות ישתלשלו באריכות מבעד למכנסיהם והלכו לעבר הכיתות בהן היו אמורים ללמד. על יד הדלת הפטיר גדליהו לעבר חברו, תחשוב על זה, בשנת 2050 למניינם, שבעבר היה גם מנייננו, אנחנו הולכים לכיתות כדי ללמד שיעור שעיקרו שלילת תורת האבולוציה של דארווין בה אנחנו ממשיכים לדבוק. אבל אנחנו נלמד אותו. יש לנו ברירה אחרת?

 

4.3.14

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: