קפה הפוך / אבישי גרוסמן

 

קפה הפוך

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

  

הקפה כבר הצטנן בכוסות והשתיים המשיכו לשוחח. שנים שלא היו בקשר למרות ששתיהן גדלו והתחנכו בקיבוץ, באותה קבוצה חינוכית שבתוכה צמחו והתבגרו בשנות החמישים של המאה הקודמת.

איור מאת יעקב גוטרמן

שיחת הטלפון שהגיעה ליעל הפתיעה אותה הפתעה מוחלטת. מעבר לקו נשמע קולה של תרצה שעזבה את הקיבוץ לפני שנים רבות ומיעטה לבקר בו מאז שהודיעה על עזיבתו. לאחר מילות נימוסים אחדות הציעה תרצה ליעל להיפגש כדי לשוחח על נושאים שאולי יעניינו את שתיהן. יעל הופתעה. לפני ימים אחדים חגגה בקרב משפחתה את יום הולדתה השבעים ולפני כחודש פרשה מפעילותה במסגרת ועדת החברה של הקיבוץ בו חיה ותפקדה כול חייה. היא ידעה שתרצה, בת כיתתה הפכה במהלך השנים לאשת תקשורת מפורסמת. היא עבדה שנים ברדיו כמגישת תוכניות אקטואליה וכן בעיתונות הכתובה בה פרסמה מדי שבוע כתבות בנושאים שונים ומגוונים. לאחרונה התחילה להגיש תוכניות גם בטלוויזיה. על מה יש לנו להחליף דעות, מה עדיין משותף לי ולבת כיתתי שהמריאה גבוה למחוזות אחרים חשבה לעצמה יעל וניסתה לנחש את כוונותיה של חברתה לשעבר וכיום אשת תקשורת מצליחה.

 

ביום המיועד נפגשו השתיים בבית קפה תל אביבי יוקרתי, תרצה הזמינה קפה הפוך עם עוגת גבינה ויעל הזמינה קפה הפוך עם עוגת פרג. השתיים התבוננו אחת בשנייה ולרגע נראה היה שהמבוכה עוטפת את שתיהן. זיכרונות ילדות רחוקים נגעו בתחושת הריחוק שנוצרה במהלך עשרות השנים שחלפו מאז נפרדו דרכיהן. שמת לב, פתחה תרצה ואמרה ששתינו הזמנו את העוגות שהיו נותנים לנו בבית הילדים ביום שישי אחרי מנוחת הצהריים. נכון, איך את זוכרת, אני כמעט שכחתי. ציינה לעצמה יעל ושלחה מבטים סקרניים לעבר בת שיחתה שהייתה מטופחת ומאופרת בעדינות רבה.

 

תאמיני לי, פתחה תרצה ואמרה, אני זוכרת כול פרט מהחיים שלי בקיבוץ למרות שעזבתי אותו לפני שנים רבות. יש קלישאה הקובעת שניתן לעזוב את הקיבוץ אבל הקיבוץ לעולם לא עוזב אותך. עד לפני שנים אחדות התייחסתי לאמירה זאת בזלזול רב. אבל בימים אלה כאשר אנחנו מתקרבות במהירות לשלב הזקנה אני יודעת עד כמה יש אמת בקביעה זאת. מדי פעם כאשר אני נוסעת במכונית או יושבת אל מול הטלוויזיה בבית, עולות בזיכרוני תמונות מילדותנו המשותפת. אני זוכרת את הטיולים בהרים הסובבים את הקיבוץ עם המורה שלנו חיים, אני זוכרת את הניגונים הקבועים ששרה לנו המטפלת שלנו אווה, ואני זוכרת את סיומי השנה המיוחדים שלנו ואפילו את מצעדי אחד במאי ברחובות תל אביב. תתפלאי אבל אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים הרחוקים ההם.

 

במיוחד אני מתגעגעת לשיחות הנפש שנהגנו שתינו לקיים בפינה המיוחדת בין עצי המטעים בהן נהגנו לשוחח אחת עם השנייה. אלה היו שיחות נפש שמאז הימים ההם לא חוויתי כמותן. זאת הסיבה שבחרתי להזמין אותך למפגש זה שקיומו ודאי גרם לך להפתעה גדולה. יעל שלחה מבט מהורהר לעבר בת שיחה וחיכתה להמשך הדברים שיש לחברתה לשעבר להשמיע.

 

הכרת היטב את ההורים שלי, לייבלה ורותקה. אנשים פשוטים וקיבוצניקים נאמנים. למרות מסירותם הגדולה לקיבוץ נשארה להם תמיד פינה חמה ואוהבת לי ולאחותי. המשיכה תרצה את דבריה. גם כאשר הייתי בורחת בלילה מבית הילדים אל חדרם הקטן היו מקבלים אותי בשמחה, משכיבים אותי במיטתם הצרה ומעולם לא החזירו אותי לבית הילדים למרות ההוראות הברורות שניתנו להורים בנושא זה. אהבתי ועדיין אני אוהבת את הקיבוץ ואת חבריו למרות שרבים מהוותיקים שגידלו אותנו כבניהם שלהם אינם איתנו עוד. מדי פעם אני שואלת את עצמי מדוע הייתי חברת הקבוצה הראשונה שלנו שהחליטה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לחיות בעיר הגדולה שאת אורחות החיים הנהוגים בה נהגנו לשלול שלילה מוחלטת. השאלה הזאת שנראית לך בודאי לא לעניין, כמו שהייתה נוהגת לומר רבקה המורה לספרות שלנו במוסד החינוכי, מעסיקה אותי בתקופה האחרונה ולא נותנת לי מנוחה. והרי חיי יכלו להתגלגל אחרת לחלוטין אם הייתי נוהגת כמוך, נשארת במקום בו נולדתי ובו התחנכתי, משלימה עם חולשותיו אבל גם נהנית מיתרונותיו. את יודעת ששני בני, מיכה ורונן בחרו לחיות בקיבוץ שיתופי בדרום הרחוק, שניהם הקימו משפחות, ילדו את נכדי שאותם אני אוהבת אהבת נפש. אבל המרחק, קשיי הנסיעה לקיבוצים שלהם לא מאפשרים לי לבקר אותם לעיתים קרובות. קולה של תרצה השתנק לפתע, פניה האדימו והיא לגמה לגימה אחרונה מכוס הקפה שהתרוקנה כמעט לחלוטין. לאחר שתיקה של רגע אמרה יעל בקול חרישי כאילו היא מדברת אל עצמה. אין לי תשובה טובה לשאלתך כמו שאין לי תשובה לשאלה מדוע אני נשארתי בקיבוץ למרות שהמציאות הקיבוצית הייתה קשה לי מאוד. כפי שאת זוכרת אני הייתי תלמידה חלשה, לא מקובלת מבחינה חברתית אפשר אפילו להגדיר אותי כילדה דחויה. כפי שאת יודעת ודאי הורי פייבל וסוניה היו אנשים קשים, נרגנים, חדורים תחושה עמוקה של קיפוח ששנאו את הקיבוץ אליו הגיעו במסגרת גרעין שמוצאו מעיירות פולין. מרוב ששנאו מילאו את החלטות המוסדות הנבחרים של הקיבוץ ככתבם וכלשונם. הם הרבו לריב ביניהם וגם כאשר הייתי בורחת מבית הילדים ואפילו שהיה זה בליל חורף קר, היו מחזירים אותי למיטתי בבית הילדים ואפילו לא היו נשארים לראות האם הצלחתי להירדם. הורי היו אנשים קטנים שהרבו להתקוטט ביניהם ולעיתים קרובות אני הייתי הסיבה והמוקד לצעקות שהרבו לצעוק האחד על השנייה במסגרת חילוקי הדעות שהתגלו ביניהם חדשות לבקרים. תאמיני לי תרצה הבית בו גדלתי היה מלא בשנאה לקיבוץ ולחבריו. לא היה בו שמץ של ממד רוחני או רכות אנושית. ולמרות כול אלה נשארתי חברת קיבוץ ולא עזבתי אותו אפילו לזמן קצר. תאמיני לי תרצה היו לי כול הסיבות שבעולם להתרחק מהורי ומהמקום בו הרסו האחד לשני את החיים. אבל נשארתי. התעקשתי, התנדבתי למלא תפקידים חברתיים ומשקיים מרכזיים, אבל בתוכי תמיד התנגנו הספקות, סימני השאלה שהיו מלווים בניגון של מרמור על גבול הטינה לקיבוץ, ניגון אותו ירשתי מבלי שארצה בכך מהורי ששוכבים כבר שנים בחורשת האיקליפטוס לצד הורייך שלך. נכון, אפשר לומר שמימשתי את כישורי מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות ממני בתקופת נעורינו. אני מפסלת בעץ ומציירת. יש לי סטודיו שהעמיד הקיבוץ לרשותי והצגתי כבר כמה תערוכות של עבודותיי. ולמרות עובדות אלה משהו בתוכי נשאר קרוע, כועס ובלתי מסופק. ואולי המקור להרגשות אלה נעוץ בטבע האדם ששואף תמיד לשלמויות שנמצאות בהרגשתו או בדמיונו במקומות אחרים שבהם הוא אינו נמצא. אני יודעת בהיגיון קר שהחיים הם חלקיות מתמשכת ולעולם לא ניתן להפוך את החלקיות לשלם מספק אחד. וזאת אולי הסיבה לאמת העמוקה הבאה לידי ביטוי באמרה העממית הקובעת שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר. שמעת בודאי שבעלי יותם נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים אחדות. בני הבכור יוגב חולה במחלת ניוון שרירים והוא מטופל בצורה טובה ביותר על ידי מערכת הבריאות של הקיבוץ. שני בני האחרים נועה וחנן חיים כבר שנים רבות בעיר, נועה היא רואת חשבון מצליחה וחנן השתלב בתעשיית ההייטק. מדי פעם הם באים לבקר אותי בקיבוץ ולעיתים קרובות הרבה יותר אני נוסעת לסייע להם בטיפול בבניהם שהם גם נכדי האהובים. אגב, קיוויתי שהשינוי שעבר הקיבוץ שלנו בשנים האחרונות, שינוי שהפך אותו יותר ויותר לדומה לחברה הסובבת אותנו יגרום לי להרגשה טובה יותר. פחות תלות במוסדות הקיבוץ, יותר עצמאות אישית ויותר כסף פנוי בשליטתו של החבר. כול הציפיות האלה התגשמו במלואן. אבל גם השינוי הזה ששנים רציתי בו, להפתעתי הגדולה, לא גורם לי לתחושת סיפוק גדולה יותר. משהו במהות הפנימית של הקיבוץ שלכאורה רציתי תמיד שיתאדה עם הזמן החולף, גרעין של התכוונות מעין דתית הלך לאיבוד. נשארה המסגרת אבל משמעותה, והשאיפה להגיע למשהו שהוא מעבר ליום הקטנות והשגרה השוחקת, נעלמה כמעט לחלוטין. ואני להפתעתי הגדולה חשה אכזבה עמוקה מהמציאות הזאת. וגם להרגשה קשה זאת אין לי הסבר משכנע. בעיקר לעצמי. לאחר שתיקה קלה הוסיפה יעל. אני שמחה שהזמנת אותי לשיחה מפתיעה זאת למרות שלצערי אין לי תשובה לשאלה מדוע את שילדותך הייתה כול כך מאושרת עזבת את הקיבוץ בעוד אני שילדותי הייתה דפוקה לחלוטין הגשמתי בקיבוץ השומרי ולא חס וחלילה בקיבוץ השייך לתנועה קיבוצית אחרת, כפי שהתחייבנו שתינו במסגרת הבירורים על סמלי בוגרים, חוויה הזכורה לי עד היום כקשה ומתסכלת במיוחד.

 

השתיים התבוננו האחת ברעותה וחום אנושי של אהבה זוכרת נשכחות קרן מפניהן. הן החליפו ביניהן עוד מספר משפטים של סתם, נפרדו ופנו כול אחת לדרכה. קבעו להיפגש פעם נוספת אבל פגישה זאת לא התקיימה מעולם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: