חולשות אנוש / אבישי גרוסמן

 

חולשות אנוש

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

חום כבד הציף את האוהל שהיה נטוי על גבעה באמצע שום מקום.

איור מאת יעקב גוטרמן

מורן ויהל, חברי קיבוץ בגיל הביניים שכבו על מיטות השדה, חצי גופם מעורטל והזיעה ניגרת מגופותיהם ללא הפסקה. אמצע אוגוסט, רמת הגולן, תרגיל חטיבתי יום לפני פתיחתו. השיחה ביניהם התנהלה בעצלתיים, מדי פעם היה מישהו מהם מעלה סיפור בו היו דנים, עד שהתעייפו ושקעו בעילפון של קיץ לוהט.

 

לאחר שתיקה של דקות אחדות פתח מורן ואמר: אתה יודע, בקיבוץ שלי שהוא קיבוץ וותיק ומבוסס נקלט חבר חדש. התחתן עם בת קיבוץ, תפס עמדה מרכזית בענף השלחין, ותוך תקופה קצרה הפך לאחד מהחבר'ה, מקובל על צעירי המקום וחביב על ותיקיו. ערב אחד, המשיך מורן את סיפורו, נכנסתי למינימרקט שלנו, הסתובבתי בין המדפים בחיפוש אחרי ממתק שירצה את נכדי הקטן ופתאום ראיתי את שלומי, חופן במהירות טבלת שוקולד משובח, תוחב אותה לכיסו וממשיך במסלול הליכתו כאילו לא אירע דבר. נדהמתי. החלטתי לעמוד ליד הקופה כדי לראות אם ישלם עבור השוקולד או יעבור את הקופה מבלי להצהיר על שללו. הדלפק שלפני הקופאית התמלא בפריטים עליהם הצהיר שלומי הנקלט אבל טבלת השוקולד לא הייתה ביניהם. לאחר המקרה שתיארתי לך החלטתי לעקוב אחרי התנהגותו של שלומי. הוא המשיך להיות איש חברה מקובל ואהוד, מוזמן קבוע לאירועים של "על האש" שהתקיימו חדשות לבקרים, ונראה כאילו נטמע באופן מלא בחברה המקומית והפך "לאחד מהחברה". אבל את מנהגו לתחוב לכיסו פריטים קטנים וטעימים ממדפי המינימרקט שלנו ולא לשלם עבורם הוא לא שינה. במהלך החודשים בהם התברר לי ששלומי הפך את מנהג הגניבות הקטנות למנהג של קבע התלבטתי כיצד עלי לנהוג. האם לגשת אליו ישירות ולבקש ממנו לחדול מהמנהג הנפסד שסיגל לעצמו? ואולי ליידע את עובדות המינימרקט על התופעה שנתגלתה לי? ואולי עדיף לספר על מה שידוע לי למזכיר הקיבוץ? ואולי מוטב לי להמשיך ולשתוק ולעשות את כול שביכולתי כדי לא לראות את מה שכול כך דוקר את עיני?

 

אז מה אתה אומר יהל? כיצד אתה במקומי היית נוהג? דקות ארוכות נמשכה השתיקה המיוזעת עד שבסופה נשמע קולו של יהל שלבש טון של מסביר תהליכים קר ומחושב. המעשה של שלומי, הנקלט שלכם, פתח ואמר, שייך לקטגוריה של חולשות אנוש. רכושנות גמדית טבועה כנראה בעולמו הפנימי של כול אחד מאתנו. אתה זוכר, למשל, שכאשר במהלך מלחמת יום כיפורים חילקו לחיילים גופיות פשוטות בצבע חום. החיילים, כולל העמידים שבתוכם, התנפלו על המחלקים כדי לזכות בגופיה הניתנת בחינם. אגב, המשיך יהל את דבריו וקולו נצבע בגוון מיוחד שמורן לא הכירו מעולם. גם אני באופן אישי לוקה בחולשה האנושית המאפיינת את שלומי ומדי פעם תוחב לכיסי טבלת שוקולד אגוזים או מקופלת ואיני משלם את תמורתם בקופה. איני מצדיק, איני מסביר לעצמי אבל כך אני נוהג. היד נשלחת כאילו מעצמה, והשלל הנחשק ממלא את כיסי. אני מתבייש במעשי וממשיך לעשותם. עכשיו לאחר ששמעתי את סיפורך עולה בי המחשבה שגם את מעשי רואה אולי מישהו מחברי קיבוצי ומתלבט בינו לבין עצמו כיצד לנהוג. תאמין לי, מורן, לא חסר לי כסף. התקציב אותו אני מקבל מהקיבוץ מספק אותי בהחלט. אבל בעוברי ליד הממתקים האהובים עלי, ידי נשלחת אליהם באופן אוטומטי, חופנת אותם ואני ממשיך ללכת כאילו לא היו דברים מעולם. לא סיפרתי על נטייתי זאת לאיש היות ואני משתדל להסתיר אותה אפילו מעצמי. אתה הראשון לפניו אני חושף את חולשת האנוש המגונה בה אני לוקה. סיפורך הציב מראה מול פני והפנים שנשקפו ממנה דקרו את עיני. יהל סיים את דבריו, נשימותיו הפכו מהירות ובלתי סדירות עד שנרגע. שתיקה כבדה עמדה בין השניים עד שנקראו לקבוצת פקודות לקראת התרגיל הצפוי להתחיל למחרת.

 

השנים חלפו, שלומי נבחר למרכז ועדת צעירים, ולאחר שמילא את תפקידו לשביעות רצונם של החברים התמנה להיות מזכיר הקיבוץ. בישיבות המזכירות אותן ניהל באופן מסודר הקפיד לאשרר תקנונים הקובעים ותוחמים את אורחות חיינו בתחומים שונים ומגוונים. ערב גשום אחד נכנס מורן לחדר בו ממוקמים תאי הדואר של החברים ופגש בשלומי המחלק לתאי החברים ניירות מודפסים. בדירתו, לאחר שלגם כוס תה מהביל שלף מורן מכיסו את הניירות אותם שלף לפני שעה קלה מתא הדואר שלו. "הצעה לשיחה: הסדרי שמירת רכוש ציבורי: זאת הייתה הכותרת שהתנוססה בראש הדפים המודפסים אותם חילק המזכיר לתאי החברים. המחשבה והסלידה אותן ניסה להדחיק קפצה והתמקמה בעולמו הפנימי של מורן: האם חדל שלומי ממנהגו לשלוח את ידו אל הממתקים הנחשקים ולהימנע מלשלם את מחירם?

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: