הראשון / אבישי גרוסמן

הראשון

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בגיל שלושים נבחרתי לכהן כמזכיר בקיבוצי. הייתי בימים הרחוקים ההם בן קיבוץ חסר ניסיון הנמצא בתחילת דרכו הקיבוצית.

איור מאת יעקב גוטרמן

באותם הימים היה אחד מתפקידיו של המזכיר להביא את החברים שהלכו לעולמם לחדר המתים המסונף לבית החולים. את הדלת היה פותח האחראי על המקום, במקומותינו שמו היה שייע. שחום עור, נמוך קומה, עירני ומרבה להתלוצץ אולי כדי להתחזק בעצמו ולחזק את הבאים בשערי חדר הקירור עליו היה מופקד. חברנו שנפטר היה שוהה יום או יומיים במקרר עד שעתיים לפני מועד הלוויה, אז היה המזכיר בא, בדרך כלל מלווה בחבר נוסף, מכניס את חברנו העטוף בתכריכים לארון אותו הכינו הנגרים שלנו מבעוד מועד, מכסה את הארון בבד שחור ובדגל קיבוצנו ומביא אותו לרחבת חדר האוכל כדי שחברי הקיבוץ ויתר מוקירי זכרו של חברנו שהלך לעולמו יתייחדו עם זכרו.

 

הראשון שהכנסתי לארון המתים היה אריה. אחריו במהלך השנים באו עוד עשרות. את כולם אני זוכר אבל אריה היה הראשון ואולי משום כך חווית הטיפול בגופתו נחרטה בי עמוק כל כך. אריה היה אביו של מאיר, בן קבוצתי אתו גדלתי מאז היינו שנינו תינוקות. הוא היה נוהג להשכיב את בנו, לספר לו סיפורים ליד מיטתו ולעיתים היה מספר לכול הילדים שהצטופפו סביבו סיפורים הקשורים למאורעות שאירעו לו כשהיה נהג המשאית היחידה של קיבוצנו. אריה נמנה עם הראשונים, היה חלוץ בנשמתו, חרוץ ואמיץ לב. יחד עם המשאית בה נהג עלה לירושלים במהלך מלחמת השחרור, במשך שנים הוביל את התוצרת החקלאית שלנו לעיר הגדולה, הסיע את ילדי הקיבוץ לטיולים בארץ ובמיוחד זכור לי הטיול שערכה קבוצתנו במשאית אותה נהג אריה לנגבה וליד מרדכי שנהרסו במהלך קרבות מלחמת השחרור. בשנות חייו האחרונות לקה בליבו, היה יושב בבית הנהלת חשבונות, שמיכה על ברכיו גם כשהיום היה חם במיוחד, לוגם מדי פעם כוס תה פושר ומשוחח בטון שקט עם חבריו לעבודה.

 

בגיל חמישים ושמונה נפטר אריה. כמו רבים מוותיקי קיבוצנו הוא נתפס בעיני בימים ההם כאיש זקן. למרות שהיה רק בשנות החמישים לחייו. הוא התנהל לאטו, דיבר בקול שקט, ואכל מעגלת הדיאטה שהוכנה במיוחד לחברים הזקוקים למזון מיוחד. מותו בא לי בהפתעה גמורה. מיד שנודע לי על פטירתו פעלתי בהתאם לנהלים המקובלים, כפי שלימד אותי קודמי בתפקיד.

 

כאשר הבאתי אותו לחדר הקירור בבית החולים עטוף בסדינים, זיכרונות הילדות והנעורים התנגנו בתוכי בקול גדול. למחרת היום בבואי מצויד בארון כדי לקחת את אריה לדרכו האחרונה ידי רעדו והתקשיתי להסתיר את שהתחולל בתוכי. כאשר סגרנו במסמרים את הארון לפני שהעמסנו אותו על הטנדר חלפו מול עיני תמונות מתקופת ילדותי ונעורי, תמונות בהן אריה שימש דמות מרכזית. הייתה זאת עבורי חוויה קשה, אולי בגלל ראשוניותה כי הוא כאמור היה הראשון שהוצאתי מהמקרר, בעזרתו של שייע כמובן. הכנסנו אותו לתוך הארון, שם ינוח מנוחת עולמים. הלוויה התקיימה בגשם שוטף, בית הקברות של קיבוצנו היה מוצף במים, כאילו שהאדמה מסרבת לקבל את אריה הנהג, גיבור ילדותנו, לתוכה.

 

אברהם חברו הקרוב של אריה נשא הספד, סיפר בשבח ידידו וקבל על שנלקח מאתנו מוקדם כול כך. צעירי המקום מיהרו לכסות את הבור בו נטמן הארון, גשם חזק החל לרדת, מטריות נפתחו ותוך דקות אחדות לא נשאר איש ליד הקבר הטרי. למחרת פגשתי את אברהם שהיה בדרכו לחדר האוכל. הפגזים מתקרבים, הם כבר באוויר, הפטיר כאילו לעצמו ומיהר להיעלם במחסן הבגדים הסמוך. בשעת לילה מאוחרת, הסרתי את חולצתי מעלי בדרך למקלחת ונוכחתי לדעת שהעט המיוחד, אותו קיבלתי במתנה מאבי, חסר. חיפשתי אותו בכול מקום אפשרי בחדרי הקטן ולא הצלחתי למצאו. פתאום הבנתי. במהלך הכנסת גופתו של אריה לארון התכופפתי כיפוף חזק, חולצתי השתפשפה בדפנות הארון והעט נפל כנראה לתוכו ונקבר יחד עם אריה בבית העלמין של קיבוצנו. הוא יוכל לכתוב שם, במקום אליו הוא הולך את זיכרונותיו, חשבתי לעצמי בצער מהול בהשלמה עם האובדן. חודשים ספורים מאוחר יותר במהלך טיולו הראשון והיחידי בחוץ לארץ קיבל אברהם התקף לב ונפטר על גבול איטליה שוויץ. הפגז המיועד לו היה כנראה כבר באוויר כאשר קבע את קביעתו הפסימית. ארונו איחר להגיע וקברנו אותו בשעות הלילה, פעם ראשונה ויחידה בתולדות קיבוצנו.

 

אריה ואברהם ידידי הנפש נפטרו בגיל זהה ובהפרש של חודשים אחדים זה מזה. האחד חולה ותשוש דומה לרץ מרתון הנמצא בסוף המסלול שמיצה את כול האנרגיה הצבורה בתוכו, והשני עדיין במלוא כוחו וערנותו כאילו נכונו לו עוד ימים רבים של פעילות פורייה שנפסקה בחטף. מה עדיף, חוזר ועולה במוחי הרהור לעיתים קרובות ואיני מוצא בתוכי את התשובה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: