חופשייה ומשוחררת / אבישי גרוסמן

 

חופשייה ומשוחררת

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

המסיבה הסתיימה. הסדרנים הקבועים, אלה הלוקחים על עצמם בהתנדבות לאסוף את הכיסאות לערימות ולהחזירם למקומם כבר כמעט סיימו את מלאכתם.

איור מאת יעקב גוטרמן

חבורה קטנה של בני קבוצתנו עדיין התקשו להיפרד ושוחחו שיחות של סתם בפתחו של המועדון לחבר. כולנו הגענו לגיל שבעים, גיל המזמין סיכומים של עד כאן ומתיחת קו לא ארוך במיוחד של תוכניות להבא. אחרי הכול הדרך הארוכה אותה עברנו כול אחד מאתנו בנפרד, כמובן, הותירה בנו את סימניה שלעיתים היו משמחים ולעיתים כואבים, הישגים בתחומים שונים לצד כישלונות, מחלות ואסונות שפקדו רבים מאתנו במהלך חיינו.

 

חלק מחברי הקבוצה החינוכית במסגרתה התחנכנו כולנו נשארו עד היום חברי קיבוץ, רובם בקיבוץ בו נולדנו וחלקם בקיבוצים אחרים אליהם עברו לפני שנים רבות. חלק אחר עזב את המסגרת הקיבוצית וחיי את חייו במסגרות אחרות, מושבים, עיירות ובעיקר ערים גדולות. רק הזיכרונות המשותפים, חוויות הילדות והנעורים היו אלה שהיו משותפים לכולנו ולכן הרבינו לחזור אליהן ועליהן, לספר, לחייך ולעיתים אפילו להזיל דמעה על אלה המופיעים לעיתים קרובות בזיכרונות נעורינו אבל אינם כבר בין החיים.

 

מי שהקשיב לסיפורי הזיכרונות והיה גם שותף פעיל בהתרחשותם ידע עד כמה הזיכרון האנושי מתעתע במספרים ומשנה ללא הכר את סדר האירועים. ידענו ושתקנו ואפשרנו לסיפורים לזרום באופן חופשי כאילו היו הם אמת לאמיתה.

 

"מאז שעזבתי את הקיבוץ אני מרגישה את עצמי חופשייה ומשוחררת", לחשה על אוזני נירה, בת קבוצתנו שעזבה את הקיבוץ לפני שנים אחדות, נפרדה מבעלה, התחתנה מחדש, ועכשיו היא חיה בעיר הסמוכה לקיבוץ שלנו. "ירד ממני כול הכובד של החיים הקיבוציים", והמשיכה, "אני לא חייבת עכשיו דין וחשבון לאיש. אין עלי יותר מוראה של מזכירות או שיחת הקיבוץ. אני אדם לעצמי ולא חלק מאיזה קולקטיב לוחץ ומעוות מחשבות". לאחר הפסקה של רגע הוסיפה ואמרה, "אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש לחופש ולעצמאות אישית". הקשבתי ושתקתי שתיקה כבדה, כזאת שלעיתים קרובות מולידה אמירות קשות שבמחשבה נוספת אני מצטער על שנשמעו.

 

פתאום ללא הכנה מוקדמת הן יצאו והתנסחו, הסתדרו אחת אחרי השנייה מבלי שקולי נשמע. בעוד ידידתי ממשיכה לפאר את החופש בו זכתה לאחר שהחליטה לעזוב את הקיבוץ החונק שלנו דיברתי אל עצמי ורק מבטי ביטא את שעבר בתוכי: לפני שנים אחדות במסגרת סמינר רעיוני של התנועה הכרת אותו, חבר הקיבוץ השכן, אלמן עליז ומלא חיים... ולפתע קיבלת החלטה לעזוב את בעלך, ניצול שואה שנשא אותך על כפיים במשך שנים ולעבור לחיות עם אהובך אוהב החיים... בעוד בעלך התמוטט נפשית את הפכת כנראה למאושרת. הקיבוץ ממנו השתחררת טיפל בבעלך לשעבר טיפול מסור, השקיע עשרות אלפי שקלים בשיקומו וכיום הוא מתפקד ברמה טובה, אם כי נמוכה מהרגיל במקומותינו. בעוד את פרחת מהקן הישן, המורכב, שלא הייתה בו אהבה כבר שנים, רבות נשאר לובקה, בעלך, אתנו, כאן בקיבוץ בו נולדנו שנינו.

 

אני רוצה שתדעי ששנים רבות אני מסייע ללובקה להתמודד עם השבר הגדול שנוצר עקב החלטתך לעזוב אותו ולהשאיר לרשותו וגם לרשות הכלל הקיבוצי, את שתי הבנות שלכם. רצית לבחור לך דרך אחרת המאפשרת לך לחיות את חייך האישיים בצורה חופשית יותר, משוחררת יותר. זאת בהחלט הייתה זכותך, אבל חשוב לי שתדעי שמישהו שילם את מחיר בחירתך והתשלום היה ועדיין הינו כבד ביותר. זרם המחשבות שלי פסק באחת, כאילו נבהלתי מהמלים הנוקבות והאכזריות שהתנסחו בתוכי ואולי הגיעו בדרך נסתרת גם לתודעתה של נירה. אחרי הכול לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בה אישית. המחשבות רצו בתוכי וכנראה שהבעת פני הוליכה אותן אל תודעתה של ידידתי, שהפכה בשנים האחרונות לאישיות משוחררת מעול הקולקטיב שלנו. לפתע הופיעה מתוך החשיכה דמותו של לובקה כאשר הוא מלווה בכלבו הנאמן כתם, שהיה בעבר הכלב האהוב של המשפחה כולה. הוא עמד לבדו וכאילו הקשיב לדברי שנאמרו ללא קול. הכלב רץ, קשקש בזנבו, התחכך ברגליה של נירה וניכר היה שהוא מתגעגע לחברתה. התבוננתי בפניה של ידידתי וראיתי כיצד הדמעות נקוות מעיניה וזוחלות לאט לאורך לחייה עד שנקוו בחולצתה הרקומה והמוכרת לי עוד מתקופת נעורינו במוסד החינוכי, זאת החולצה אותה לבשה לכבוד האירוע המרגש במהלכו הכירה את לובקה, שהיה ועדיין הנו חברי הקרוב ביותר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: