לא התנהג יפה / אבישי גרוסמן

לא התנהג יפה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

רוח חרישית נשבה בין צמרות העצים המטילים את צילם על המצבות מתחתיהן נחים חברינו שהלכו לעולמם.

איור מאת יעקב גוטרמן

המסע האחרון של חברתנו סימה הגיע לסיומו. שישה חברים הרימו בזהירות את ארונה שנח על העגלה המיוחדת בה מוסעים חברינו בדרכם האחרונה. בזהירות הניחו את הארון העטוף בדגל הקיבוץ על אדני הברזל המונחים מעל הבור המיועד להטמנת הארון. אחד אחרי השני ניגשו המספידים אל המיקרופון, סיפרו את סיפורה של חברתנו שהלכה מאתנו. הדוברים ציינו את אצילות נפשה ורוחב השכלתה, את תרומתה הייחודית לקיבוצנו בתחומים שונים של חיינו, ובעיקר את המסירות והאהבה אותה הקדישה למשפחתה. ניכר היה בדוברים שפיהם וליבם שווים היו. אישה אצילת נפש הייתה סימה, אהובה ומערכת על ידי "החצר הקיבוצית" והמספידים לא התקשו להימנע מזיוף והתייפייפות, המאפיינים מדי פעם את המקיימים את מצוות ההספד של חברינו שהולכים לעולמם.

 

השעה הייתה שעת בין ערביים מאוחרת, הדוברים האריכו בדבריהם ויוסי שעבד במשך שנים רבות במוסד שזהותו חסויה הבחין לפתע בדמותו של נדב שהיה בעברו הרחוק בעלה של סימה עד שהשניים התגרשו, סימה נישאה ללולק חבר קיבוצנו ונדב הקים גם הוא משפחה חדשה. "הוא לא התנהג יפה אל סימה בשנה האחרונה", פתח נדב ואמר, "הגיע לסימה יחס טוב יותר במהלך השנה האחרונה בה הייתה חולה מאוד. הוא נחשב לאיש טוב, הלולק הזה, אבל למעשה היה נוהג לצעוק על סימה, לשכוח את בקשותיה ולהתייחס אליה כאילו שאינה ראויה ליחס הוגן". המשיך נדב לתאר את המציאות בה התנהלה משפחתה של סימה, אותה אהב אהבה גדולה בעבר, וממנה נפרד באופן מפתיע. "אתה יודע" המשיך לפתע את דבריו, "הבעיה של סימה שהיא הייתה אישה טובה מדיי. כל מה שהייתי מבקש ממנה כאשר חיינו כמשפחה, הייתה מבצעת עוד לפני שסיימתי לנסח את רצונותיי. היא הייתה אישה טובה מדיי. וזה הפריע לי. אני זקוק לחיות עם מישהי שתדע להתנגד, לצעוק, להטיל את מרותה. וסימה לא הייתה מסוגלת לכך. ולכן התגרשנו. אבל במשך כל השנים שחלפו מאז נשארה בליבי פינה חמה בה חיו הזיכרונות הטובים של חיינו המשותפים..." דבריו נקטעו כאשר מוסיקה חרישית של שיר עברי אותו אהבה סימה יותר מכול נשמע ברקע. לאחר דקה, הסירו החברים את דגל הקיבוץ מעל הארון, הורידו אותו בזהירות אל הקבר הפתוח וקולות קרקוש האדמה היורדת על הארון מילאו את ההוויה כולה. "אני אהבתי את סימה. לכן, ההתייחסות של לולק אליה בשנה האחרונה לחייה כאבה לי מאוד. הוא הרי נחשב לאדם טוב. אז מדוע הוא התנהג אליה בצורה מכוערת כל כך", נדב השתתק, והשאלה נותרה תלויה באוויר והשניים נפרדו איש איש לדרכו.

 

שנתיים מאוחר יותר, במהלך טיול בשדות הקיבוץ, פגש יוסי בלולק. משהו במראהו ובסבר פניו נראה לו מוזר. "אני לא יודע איך להגיע מכאן הביתה, אולי אתה יכול לעזור לי למצוא את הדרך" פנה לולק אל יוסי שעזב את קיבוצנו לפני שנים רבות. הבעת פניו שידרה מבוכה וחוסר אונים גמור. "מה, אתה לא יודע?. זאת הדרך הנמשכת עד לשער של הקיבוץ. אל תעשה ממני צחוק, בחייך", יוסי הצביע על הכיוון המוליך אל שער הקיבוץ, מקום ששניהם, בני קיבוץ בשנות השבעים לחייהם עברו בו אלפי פעמים במהלך חייהם.

 

חלפה שנה נוספת ויוסי שבא לעיתים קרובות לביקור בקיבוצנו, החל רואה את לולק צועד לכל מקום מלווה בצעיר פיליפיני המסייע בידו. "מה, אתה לא יודע?", הסביר מוקי ליוסי כאשר זה שאל אותו לפשר הליווי הפיליפיני שניתן ללולק. "הוא חולה במחלת האלצהיימר. מחלה נוראה שמשפיעה על כול אורחות התנהגותו. מחלה סופנית שבעוד שנים ספורות תוביל אותו למנוחה נצחית לצד אשתו סימה, אותה אהב כל כך". מוקי המשיך להסביר שהמחלה תוקפת אנשים ללא כל הכנה מוקדמת. בתחילה כמעט ולא ניתן לזהותה אבל באיטיות התנהגות האדם שלוקה במחלה נעשית מוזרה, לעיתים תוקפנית, עד שלבסוף אינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו. מסתבר, המשיך מוקי את הסבריו, שחברנו לולק חולה במחלה הזאת כבר שנים אחדות. הוא לקה בה עוד לפני פטירתה של אשתו האהובה. מחלותיהם השונות קיננו בגופם ופעלו בתוכם את פעולתם ההרסנית. המשפחה וגם מרפאת הקיבוץ זיהו וטיפלו במסירות רבה במחלתה של סימה. לצערנו לא זיהו את הסימנים שהעידו על מחלתו של לולק. אולי הדחיקו, אולי הזניחו, אולי לא ידעו כיצד להתמודד עם המחלה הנוראה הזאת. ואולי היו מרוכזים כול כולם בהתמודדות עם מצבה הבריאותי הקשה של סימה. איני יודע מהו ההסבר. אבל העובדה נשארת עובדה. אישיותו של לולק השתנתה, בתחילה באיטיות ולאחר מכן בקצב הולך וגובר. ואנחנו, חבריו, לא ידענו עד שלא ניתן היה שלא לדעת.

 

יוסי האזין, הרגיש איך מיטלטלת נפשו, נזכר בשיחה בבית הקברות עם נדב , והבין את מה שהתקשה כל כך להבין לפני שיחת ההסבר האגבית עם מוקי.

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: