כל החשבון / אבישי גרוסמן

כל החשבון

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

היכן עובדת מרסל? שתיקת המבוכה שנמשכה שניות אחדות הופרה על ידי עודד, תושב קבע של השולחן שהפטיר כאילו לעצמו: "מרסל עובדת עם שבתאי המקבל את הטיפול לו הוא נזקק בדירתו".

איור מאת יעקב גוטרמן

התשובה ניתנה והמשוחחים עברו לדון בנושאים קיבוציים אחרים. כרמלה, אשתו של שבתאי שישבה מול עודד ושמעה גם היא את תשובתו, התמידה בשתיקתה. פיליפינית במהלך השבוע, מרסל בסוף השבוע, שני ימי עבודה על פי חישובי מש"א הקיבוצית, משקיע הקיבוץ כול יום שעובר, בטיפול בבעלה החולה. נכון, זכויות העבר של שבתאי רבות, תרומתו לקיבוץ בתחומים שונים הייתה גדולה מאוד, אבל התחושה שהשתלטה על כול ישותה כאשר שמעה את אמירתו האגבית של עודד, לא נתנה לה מנוח. ההארה שבאה לה בעקבות התשובה הוליכה את תחושותיה למקום מכאיב, זר לאישיותה. הפכנו לנטל, חשבה לעצמה, יש להניח שהמוסדות הכלכליים של הקיבוץ עוקבים בדאגה אחרי התקדים אותו אנו מהווים. העדפת טיפול ביתי על פני העברתו של שבתאי לטיפול במוסד סיעודי כלשהו. האם התעקשותי להמשיך ולהחזיק את שבתאי בבית, מקום בו חיינו ביחד שנים רבות, אינה גורמת להוצאות כספיות גבוהות במיוחד, גבוהות מאלה הכרוכות במקומות טיפוליים אחרים? כרמלה ידעה שבמציאות הכלכלית בה נמצא קיבוצנו בימים אלה, יש לכך חשיבות גדולה. ואם אכן זהו המצב, מה זכותי המוסרית, חשבה לעצמה, להשמיע את קולי בנושאים הקשורים לדמותו העתידית של קיבוצנו? ואולי הנתמך ראוי לו שינמיך את קולו כדי שלא תישמע בקול גדול הצרימה העולה ממנו?

 

אני יודעת את כול התשובות המרגיעות הניתנות לשאלות המטרידות אותי, ניחמה את עצמה כרמלה בעוד היא דוחפת את העגלה בה ישב חסר אונים בעלה. אבל היתוש המשיך לזמזם, מדי פעם חנה על פניה ועקץ. והשקט שבהשלמה עם המציאות בה היא חיה כבר מספר שנים, לא חזר לשכון בתוכה.

 

שנה מאוחר יותר, במהלך חג השבועות, יום הולדתו של קיבוצנו, נפטר שבתאי ועוד לא מלאו לו שבעים וחמש שנים. דבריו של עודד, ידידו הוותיק של שבתאי, נישאו בהתרגשות מעל ארונו שהיה מכוסה בדגל הקיבוץ. "צנוע, טוב לב, אוהב אדם, מסור וחרוץ, קיבוצניק נאמן ואיש משפחה למופת", מילים אלה ואחרות הדומות להן, שובצו בדבריו של המספיד, שניכר בו שאינו מזייף את הרגשותיו ואינו מיפה את תמונת המציאות כפי שהיא נתפסת על ידו.

 

מבעד לערפל שמעה כרמלה את דבריו של עודד וידעה שתוכו כברו. לפתע שמעה את זמזומו של היתוש, חולף על פניה ונעלם ברחבי חורשת האקליפטוס שבצילם חוסים כול חברינו שהלכו לעולמם.

 

מבעד לערפל הדמעות שכיסה את עיניה ראתה במטושטש את נכדה האהוב, יוחאי. הוא ניגש בצעד מהוסס אל המיקרופון, יישר את דף הנייר שהחזיק בידו, כחכח קלות, כאילו מכין את עצמו לשאת דברים. לפתע פרץ בבכי חזק ומתגלגל, בכי קורע לב. הקהל הרב שמילא את בית העלמין של קיבוצנו, חברים שידעו על הקשרים המיוחדים שנרקמו בין הסב לנכדו, בכה יחד אתו. גל העצב ששטף את המקום עטף את פניה וירד לתשתית הווייתה. כרמלה ליטפה את ראשו של הנכד שנצמד אליה ופניו מכוסות בידיו הקטנות.

 

סיפוק עצוב הוליך אל חיוך בלתי נראה שפשט על פניה ומיד נעלם. וזמזומו של היתוש לא נשמע.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: