חוואגה איברהים / אבישי גרוסמן

חוואגה איברהים         

אבישי גרוסמן – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

היה זה בראשית שנות השישים של המאה הקודמת. חבורת צעירים בסביבות גיל העשרים פרצה לחדר האוכל ותפסה את מקומה מסביב לשולחן המרובע. זה עתה חזרו מהרפת, מדיפים את ריח הזבל ורעבים כמו שרק צעירים בני עשרים אחרי שעבדו עבודה פיזית קשה, יכולים להיות.

איור מאת יעקב גוטרמן
לאחר שטרפו בלהט גדול את כול מה שהיה מונח על הצלחת, התפנה אליעז לעיין בעיתון על המשמר שהיה מונח בכיס מכנסיו. לפתע, אורו עיניו וחיוך של שביעות רצון מילא את פניו. חברה תקשיבו, פנה אל יושבי השולחן, תראו מה כתוב בעיתון. בקול חגיגי, קרא אליעז בפני חבריו את הידיעה ששמחה אותו שמחה גדולה. מטוס של חיל האוויר הישראלי השליך בטעות פצצה על בית ספר בסוריה. על פי הדיווחים הסוריים נהרגו בהפצצה זאת עשרים ילדים. כאן הפסיק אליעז את קריאת הידיעה ונידב את פירושו האישי. "עשרים מחבלים פחות יהיו לנו בעתיד. האם זה לא אירוע משמח?" בשתיקה שנשתררה אחרי שאליעז סיים לקרוא ולפרש את הקטע, התרומם לפתע המורה לערבית שישב בשולחן הסמוך, אסף את כליו ועזב באופן הפגנתי את חדר האוכל. אליעז ויתר היושבים ליד השולחן הבינו מייד שהדברים שנאמרו הגיעו לאוזניו של המורה שהיה אהוב על רבים מחברי הקיבוץ והדבר גרם להם למבוכה גדולה.

 

למחרת, הזמין אברהם טוהר מזכיר הקיבוץ את אליעז לפגישה בחדר המזכירות. אברהם טוהר כונה על ידי ערביי הסביבה חוואגה איברהים, אתם קיים במשך שנים רבות מערכת יחסים ענפה, בעיקר כאשר התקרבו בחירות לכנסת. הוא הכיר אותם על כול ההסתעפויות המשפחתיות והחמולתיות שלהם, על מנהגיהם היפים ועל חולשותיהם בתחומים שונים. במשך שנים שימש כשומר שדות הקיבוץ, עובדה שהפגישה אותו לא אחת עם רועי צאן ערבים שפלשו לשדות הקיבוץ.

 

לאחר שאליעז תפס את מקומו בחדר המזכירות, ואברהם המזכיר מזג לו קפה מהביל מדיף ארומה של הל, פתח אברהם ואמר. שמעתי מהמורה לערבית מה שאמרת ליד השולחן במהלך ארוחת בוקר אתמול. אני, המשיך המזכיר, "נגעתי", כבר בהרבה ערבים בימי חיי אבל למה צריך לדבר על זה? לאחר שתיקה של רגע המשיך אברהם כאשר הוא לובש את כובע האידיאולוג ואמר, קיומה של אחוות עמים, רעיון שכולנו הרי מאמינים בו, דורש את יכולת האיפוק והשתיקה, הלא כן?

 

כאן דימה אליעז לראות כיצד עינו של המזכיר, המומחה לערבים, נעה במהירות ויוצרת קריצה שלא ניתן לטעות בה. השניים החליפו ביניהם כמה מילים של סתם ונפרדו איש איש לדרכו.

 

למחרת, חזרו הרפתנים לשולחן האוכל, וגם המורה לערבית תפס את מקומו הקבוע ליד השולחן הסמוך. עולם כמנהגו נוהג, חשב לעצמו הצעיר שבחבורה שבלילות, בין חליבת ערב לחליבת בוקר, ניסה להתמודד עם טכסטים יהודיים עתיקים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: