על כל חברי הקיבוץ להתכנס בחדר האוכל

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כך היה כתוב במודעה שהתנוססה על לוח המודעות שהיה תלוי על ציר שבור בכניסה. הודעה זאת פורסמה גם בכל אמצעי התקשורת האישיים אותם נשא בכיסו כל אחד מחברי הקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

השנה היא 2030, ארצות הברית וברית המועצות בשיתוף עם מדינות אירופה הטילו סגר ימי ואווירי על מדינת ישראל בדרישה אולטימטיבית שתפנה את השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.

 

חדר האוכל שבימיו הטובים שימש את כל תושבי המקום כמקום התכנסות לארוחות ולדיונים בנושאים שונים היה אולם גדול, אולי הגדול ביותר שבו ניתן לכנס מאות מחברי הקיבוץ, כדי להתייעץ בשאלות העולות כתוצאה מהמצור בו נתונה מדינת ישראל. המקום היה מוזנח, מלוכלך כתוצאה מכך שחתולי המקום החליטו להפוך אותו למושבם הקבוע. החלונות היו פרוצים או שנעקרו כליל מציריהם ורוח קרה מילאה את המקום שפעם, לפני שנים רבות, היווה את המרכז החברתי של הקיבוץ. מזכיר הקיבוץ השכיר, מר יהודה חורש, פתח את השיחה לאחר שרוב רובם של חברי הקיבוץ תפסו את מקומם על הכיסאות שנשכרו לצורך זה מהעיר הסמוכה.

 

ידוע לכולנו, פתח ואמר מר חורש, שמדינת ישראל מצויה תחת הסגר מוחלט. אין יוצא ואין בה. מסתבר שהתאמתו נבואותיהם של אנשי השמאל שקבעו שאם לא ניסוג מהשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים העולם כולו יקום נגדנו. והנבואה הזאת אכן מתממשת בימינו אלה. המציאות בה אנחנו חיים בארץ ישראל הפכה למסוכנת יותר כתוצאה מפיצוץ כיפת הסלע על ידי המחתרת היהודית שחידשה את פעילותה לפני חודשים אחדים. העולם המוסלמי על כול אגפיו הכריז מלחמה על ישראל שבאה לידי ביטוי במקומות שונים ברחבי העולם. הפלסטינים בסיוע של חלק מערביי ישראל החליטו לנצל את המציאות בה מצויה ישראל והיהדות כולה ולכבוש כמה נקודות אסטרטגיות, בהן מספר קיבוצים במגמה להשיב להם את מה שנראה להם כמגיע להם בדין. מידיעות מודיעין שהגיעו לידנו הקיבוץ שלנו הוא אחד המקומות אותו הם מקווים לכבוש כדי לקחת את כולנו כבני ערובה. השאלה שהנהלת הקהילה התלבטה בה היא האם להציע לחברים להתגונן באמצעות מאבק שהוא בבחינת תמות נפשי עם פלישתים, ולכך צריך להיערך, או לחילופין לקבל עלינו את הדין, לוותר על הנוכחות שלנו כאן במקום הזה, ולקבל עלינו את השליטה של הפלסטינים שיצורו כנראה כבר בימים הקרובים על גדרות הקיבוץ שלנו.

 

מר יהודה חורש השתתק. ניגב את משקפיו וציפה לתגובות של החברים. את השקט שעטף את ההתכנסות הגדיר חברנו משה שגב כשקט של בית קברות. אפילו שיעול או לחישה לא נשמעו. התדהמה הייתה מוחלטת והמבוכה מילאה את חדר האוכל כולו. בעבר הרחוק נשמעו כאן במרחב חדר האוכל קולות של הסכמה או התנגדות, תמיכה או שלילה שהקלו על חברי הקיבוץ לגבש את דעתם בנושאים שונים. אבל בימים אלה, לאחר שהורגלו החברים לציית להנחיות המנהלים של המקום, רובם עורכי דין שכירים, התרגלו החברים לקבל עליהם את החלטות הממונים עליהם.

 

"אז מה אתם מציעים" שאלה בקול חלוש החברה חנה שרק לפני חודשים אחדים התקבלה לקיבוץ לאחר שבנתה את ביתה במקום. יהודה חורש שתק וציפה. אולי יהיו עוד תגובות לאחר שחנה פרצה את השתיקה הרועמת ומלאת החרדה. השתיקה נמשכה עוד דקות ארוכות עד שמר יהודה חורש לקח מחדש את רשות הדיבור ואמר: הנהלת הקהילה ישבה במשך כל הלילה והגיעה למסקנה שאין לקיבוץ כול סיכוי לעמוד מול המתקפה המתוכננת עליו בימים הקרובים. יחד עם זאת הנהלת הקהילה סבורה שאסור לנו כיהודים וכחברי קיבוץ ללכת לשבי במדינה הפלסטינית שתקום בחודשים הקרובים. כהכנה לצעדים שנציע לחברי הקיבוץ לנקוט, התקשרנו לפני ימים אחדים לחברת ספנות אמריקאית שהתחייבה להעביר בשלום את כל חברי הקיבוץ לאזור בלתי מיושב באחת ממדינות ארצות הברית. נבדקות כמה אלטרנטיבות וכאשר תסתיים הבדיקה נמסור את תוצאותיה לחברים.

 

אני יודע, המשיך מר חורש בדבריו, שהבשורה הזאת קשה לכם מאוד. שנים של עשיה, אמונה ותקוות שמילאו את לב כולנו מסתיימות עכשיו בכישלון כואב. אבל אנחנו יכולים להתנחם בזה שאולי מהאסון הזה ילבלבו בעתיד תקוות חדשות. מי יודע את דרך הרוח והמעשים שבאים בעקבותיה.

 

הזמן להכנות קצר והמלאכה מרובה. היות והמקום בספינה מוגבל, כל משפחה תארוז רק את החשוב לה ביותר. היציאה לדרך תתרחש בעוד שלושה ימים והמשאיות שאמורות לקחת לנמל את הציוד שלנו יגיעו בעוד יומיים. לכן חיוני להזדרז בהתארגנות.

 

חשוב לזכור שאנחנו לא הראשונים. לאורך ההיסטוריה היהודית קדמו לנו גולים יהודיים רבים שעזבו את הארץ והקימו מושבות משגשגות בגולה. נלמד מהם ונמשיך בדרכם.

 

הקהל התחיל להתפזר כאשר לפתע מפינת החדר נשמע קולה של שוריקה שנחשבה במשך שנים למשוגעת של הקיבוץ. "כאן בארץ חמדת אבות," שרה שוריקה לאט ובהתאמה, "תתגשמנה כול התקוות, כאן נחיה וכאן ניצור חיי אושר חיי דרור..." זרם החברים שנע לעבר דלת היציאה נעצר כאילו לפי פקודה והצטרף לשירתה של שוריקה שנבלעה בתוך חלל חדר האוכל הישן והמוזנח...

 

הנהלת הקהילה התכנסה ליד שולחן יושב הראש כדי לתכנן תכנון סופי את המהלכים הנדרשים כדי להכין את הציבור הקיבוצי לעזיבת המקום. רק נחום, בן המייסדים שחצה כבר את גיל התשעים, תלש בזעם את המודעה שבישרה על קיום השיחה ושלח קללות נמרצות לעבר חדר האוכל שבעבר הכיל בתוכו את מחשבותיהם ותקוותיהם של מייסדי המקום ולאחר שאלה הלכו לעולמם, את אלה של בניהם וממשיכי דרכם. "אז הכול היה לחינם?" שאל בכול רועד נחום את עצמו ואת אלה שעמדו בקרבתו. "האם אנחנו עדים לשברו של החלום הציוני שמקפל בתוכו גם את החלום הקיבוצי?" ראובן חברו הקרוב של נחום תפס אותו בכתפיו, ליטף את ראשו וניסה להרגיעו. נחום כמעט והשתתק, מלמל לעצמו מילים חסרות פשר והצטרף לזרם החברים שפנה לעבר היציאה מחדר האוכל שבעבר ראה ימים מעודדים יותר. האולם הלך והתרוקן מחברי הקיבוץ שפנו להתארגנות אישית לקראת עזיבת הקיבוץ והארץ שפעם האמינו שהם שייכים להם ולבניהם לתמיד.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: