השכמה מאוחרת

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קשה לי לראות את העגלות עם הזקנים הנדחפות על ידי עובדי הבית הסיעודי שלנו, אמרה דיצה כאשר פניה אדומים מהתרגשות.

איור מאת יעקב גוטרמן

מה כול כך קשה לך לראות, השיבה מרים העובדת כבר שנים אחדות בבית הסיעודי המוצב בלב ליבו של הקיבוץ שלנו. אני אנסה להסביר לך, השיבה דיצה, כאשר הן ניצבות במרכזו של הקיבוץ, סמוך לחדר האוכל שהיה בשעה זאת ריק מאוכלים. שימי לב, המשיכה דיצה את דבריה. הנה מתקרבת אלינו סוזי הדוחפת לפניה את כסא הגלגלים עליו ישב מונדק שפעם היה מרכז המשק הכול יכול שלנו והיום הפך לשבר כלי, פיו מזיל רוק ואינו יכול להשמיע אפילו מילה ברורה אחת. את רואה אותו, המשיכה דיצה את הסבריה, הוא מהווה סמל של הזקנה המכערת את כול מה שמתקיים סביבה. ואנחנו רוצים לחיות כאן חיים רעננים, חיים של התחדשות. הנוכחות הגלויה של הזקנים הופכת את המקום הזה למקום שאינו מושך אנשים צעירים לרצות להשתייך אליו. המראה שלהם מגעיל אותי וכאשר מישהו מהם עובר מול פניי אני משפילה את עיני כדי לא לראות את מה ואת מי שמתגלגל מולי. אני רוצה לחיות בחברה בה רבים מהאנשים השייכים אליה הם צעירים, רעננים, כאלה שהעתיד עוד לפניהם ולא העבר שהפך אותם לחדלי אונים מזילי ריר מפיהם. מרים שתקה. התשובה כאילו שקעה בעולמה הפנימי, זכרה את עברם של ותיקי המקום, אלה שבנו אותו, עבדו קשה לילות כימים כדי לשפר את מצבו, ויתרו לעיתים קרובות על הסיכוי להתפתחות אישית בתחומים שונים. הם היו הקיבוצניקים של פעם, גיבורי ילדותה, החולמים והלוחמים שהיום מאושפזים בבית הסיעודי חסרי אונים, ולעיתים אפילו חסרי ישע.

 

חלפו שנים. בנה בכור של דיצה, אסף, שהיה אלוף הארץ ברכיבה על סוסים נפל במהלך המרוץ ושבר את מפרקתו. האסון התרחש בלונדון והקיבוץ שלח משלחת של חברים שהביאו את אסף לארץ. לאחר חודשים אחדים בבית החולים השיקומי הוחזר בננו, חברנו, לקיבוץ שלנו והפך לדייר קבע בבית הסיעודי. דיצה ובעלה יחיאל, ביקרו את בנם ערב ערב, הסיעו אותו ברחבי הקיבוץ בעגלה מיוחדת שתוכננה במיוחד עבורו. מדי פעם כאשר היו עוברים ליד אחד מחברי הקיבוץ היו זוכים למילות עידוד, מילים שגרמו להם תחושת שותפות החברים באסונם הפרטי. כאשר מרים הייתה נתקלת בעגלה בה שכב אסף חסר אונים הנדחפת על ידי אחד מהוריו הייתה נזכרת בשיחה שקיימה לפני שנים עם דיצה. זכרה וכמובן שלא הזכירה. יש אנשים, חשבה מרים לעצמה, שלא יודעים שיש רגל וקיימת גם אבן עד שהאבן פוגעת ברגל שלהם. ההורים של אסף, חשבה לעצמה מרים, חווים השכמה מאוחרת שאולי תלמד מהם דיצה גם לקח.

 

מרים נולדה באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. התחנכה במסגרת מערכת החינוך של קיבוצה, מילדות מוקדמת ועד סיום בית הספר התיכון. התקופה הייתה סוערת, מאורעות דמים בין יהודים וערבים, מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות והכול היה עטוף באמונה גדולה בצדקת הציונות ובעתיד סוציאליסטי מזהיר שמחכה לנו. עתיד של חברה טובה יותר וצודקת יותר. כאשר סטלין הלך לעולמו בשנת 1953, הרגישה תחושה של אבל כבד כאילו שהמשיח שעתיד היה לסייע לנו להפוך לטוב שבעולמות הלך לעולמו. כאשר בוטלה מסיבת הפורים בקיבוצה קיבלה מרים את ההחלטה הזאת בהבנה מלאה. וכי אפשר לשמוח כאשר מנהיג המהפכה הצודקת הלך לעולמו?

 

חלפו שנים. הלהט המהפכני של מרים התמתן ולאחר שנים אחדות הפך לתחושה קלה של אדישות בדרך להתעלמות. אבל הניצוץ נשאר, אומנם עמום אבל המשיך ללחוש בתוכה בתקווה שאולי בכול זאת העתיד יתמלא מחדש בתחושה של אמונה גדולה וסוחפת.

 

לפני שנתיים החליטה מרים להצטרף לחוג תלמידים שלמדו בבית הספר למבוגרים את נושא "ברית המועצות תקוות וסימני שאלה". המרצה, שאול בן חור, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב, הוליך את תלמידיו שרובם ככולם התחנכו בתקופה בה העריצו מורים ותלמידים את סטלין שכונה גם שמש העמים, דרך פרקי ההיסטוריה של ברית המועצות. לאט ובשלבים תיאר המרצה בפני תלמידיו המבוגרים את הפרקים הקשים, לעיתים האכזריים, שהתרחשו בברית המועצות תחת שלטונו של סטלין. רציחות מנהיגים, אנטישמיות נגד יהודים, הרעבת המונים, גולאגים מלאי מתנגדי המשטר, ופחד משתק של אזרחי המדינה מפני השלטון הקומוניסטי. מרים כמו יתר התלמידים ידעה את העובדות אבל היה קשה לה לקבלן. בכול שיעור נפרשו תיאורים חדשים שערערו את שארית אמונת חייה. משטר עריצות שסטלין ויתר מנהיגי ברית המועצות עמדו בראשו, נתגלה במלוא כיעורו ורצחנותו. לאחר שנסתיים השיעור האחרון החליטה מרים לחזור הביתה ברגל כדי לסכם לעצמה את מה שלמדה על ברית המועצות במהלך השנתיים בהן השתתפה בקורס. חווית קליטת המידע באופן אמין ומדעי על התנהלותה של ברית המועצות במשך עשרות שנים הייתה חוויה קשה. מוקד האמונה עליו התחנכה במשך שנים קרס קריסה מוחלטת. בכניסה לקיבוץ נתקלה בדיצה אשר דחפה לפניה כיסא גלגלים בו ישב בנה הנכה המשותק בכול אברי גופו. לפתע נזכרה במשל הרגל והאבן בו המשילה את תהליך הבשלת תודעתה של דיצה לגבי הבנת המציאות בה היא חיה, לאחר שהתרחש האסון שקרה לבנה ובעקבות זה לכול בני משפחתה.

 

מחשבותיה של מרים התגלגלו לגורלה האישי בעקבות הקורס אותו למדה במשך השנתיים האחרונות. האמונה התמימה שלה הייתה הרגל והרצאותיו של המורה הדעתן היו האבן. המפגש הקשה בין שניהם הוא שגרם לה לחשוב מחדש ולהכיר בשקרים והאשליות שהיוו במשך שנים רבות את מרכז תקוותיה. מחשבות אלה התרוצצו בראשה של מרים כאשר נכנסה בשער הקיבוץ שפעם היה מלא באמונה סוציאליסטית סוחפת.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: