הפיענוח / אבישי גרוסמן

הפיענוח                               

אבישי גרוסמן – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אני לא מבין כיצד יכולים בני אדם לרצוח בדם קר בני אדם אחרים. כמו שנבצר מבינתי כיצד מסוגלים בעלי כלבים, אלה שגידלו וטיפחו את כלביהם במשך תקופה ארוכה לשסות את כלביהם זה בזה, ולראות כיצד כלבם קורע או לחילופין צווארו משוסע על ידי כלב אחר, המתמודד אתו על הבכורה של מי חזק יותר.

איור מאת יעקב גוטרמן
יצר ההרג הוא אותו היצר, אנשים וכלבים משמשים רק ביטוי לעולם פנימי אנושי בו מרכיב הרצחנות הוא חלק בלתי נפרד ממנו. מישקה, בן קיבוץ, שמלאו לו בימים אלה שבעים וחמש שנים, סיים את קביעתו הנחרצת, מזג לעצמו עוד כוס מים קרים, נאנח אנחה עמוקה, הדליק סיגריה והמתין לתגובת חבריו שהסבו עמו לארוחת ערב מאוחרת על שפת הכינרת. את הדממה שנשתררה אחרי דבריו של מישקה הפר יורם, חברו של מישקה, לוחם רב עלילות שרובן עדיין נשארו חסויות וישארו כאלה, כנראה, לנצח. אתה זוכר, פתח את דבריו כאשר הוא מפנה את מבטו ישירות לעבר מישקה, את הרב עוזיאל, אותו קדוש  שלפני שחזר בתשובה והפך להוגה דעות בתחום אורחות התנהגות ראויים, עבד אתנו ברפת של הקיבוץ. איש חרוץ, משכיל, דעתן וזריז היה עוזי, אחד מהחברה ומקובל מאוד בחברה שלנו. כפי שידוע לך שמרתי אתו קשר הדוק כל עוד הסכים לקיים אתי קשרים. אהבתי את חריפות שכלו ואת יכולתו להבין דבר מתוך דבר, הרגשתי נטען בתובנות כתוצאה משיחות ארוכות בינינו. גם כאשר "התחרפן" וחזר בתשובה, תהליך אותו עבר תוך כדי העבודה המשותפת שלנו ברפת, נהניתי לעקוב אחרי התהליך הרוחני שעבר בו נספגה היישות האלוהית בעולמו הפנימי עד שהפך לחלוטין לאחד משלהם וחדל להיות אחד משלנו. במשך שנים אני עוקב אחרי התפתחותו הרוחנית של ידידנו עוזי שהפך לרב עוזיאל, המקפיד במשך כל השנים לשלוח לי את הספרים אותם פרסם, ספרים שעוסקים כולם בתחום המוסר האישי כאשר מרכיב הדוגמה האישית, אותו כנראה נטל כצידה לדרך מחיי הקיבוץ, הוא מרכיב  מרכזי ביותר בכל ספריו. 

 

אבל אני לא יכול לשכוח, למרות כל השנים שחלפו מאז היינו צעירים וחלבנו את הפרות בצוותים של שניים, כיצד היה עוזי, מתמלא חימה כאשר במהלך החליבה, פרה הייתה מלטפת את פניו בזנב שכולו ספוג במים רווים בזבל. זאת חוויה לא נעימה, לעתים אפילו מעליבה את מי שלוקח אותה אישית. מדי פעם, כאשר אחת הפרות הייתה מורחת את פניו של עוזי במיץ הרווי, הוא היה מתמלא זעם, פניו היו הופכות חיוורות וחדות, ואז בהתקף בלתי נשלט היה קושר את זנבה של הפרה הסוררת לדלת שהפרידה בין הפרות שנכנסו בדבוקות של ארבע למכון החליבה, ולאחר שהזנב היה קשור בקשר חזק אל הדלת היה עוזי לוקח מקל, מכה על גבה או על רגליה של הפרה בכוח רב, וזאת בבהלה הייתה שועטת החוצה כאשר חלק מזנבה היה נקרע נשאר תלוי על הדלת. אתה זוכר, המשיך יורם את דבריו, שהיו תקופות בהן הסתובבו בחצר הרפת כמה וכמה פרות קצוצות זנב ומדממות במשך ימים רבים.

 

יורם השתתק, כאילו לקחת אוויר אבל לפני שהספיק להמשיך את דבריו התפרץ אסא שגם הוא השתייך בעברו  לאותה חבורה מיוחדת שעבדה אז בשנות השישים ברפת וסיפר כיצד כאשר שימש כסדרן עבודה של הענף פגש בנערה ריקי, שזה עתה סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון והיא נסערת כולה. אתה לא יודע מה קרה לי במהלך החליבה עם עוזי, אמרה בקול בוכים מתנגן. הוא חשד כנראה שלא שמתי לב לדלקת שקיננה באחת מפטמותיה של פרה מסוימת, ואז ניגש בחמת זעם, חלב לתוך ידו את הדלקת מתוך העטין המודלק, הגיש אותו קרוב קרוב לפי ואמר בקול חזק ונזעם, תטעמי, תטעמי, אולי תיזהרי בעתיד שלא לדלג על עטינים מודלקים. עיניו בערו כגחלים ואני התמלאתי פחד משתק. כאשר רק יכולתי להניע את רגליי ברחתי ממכון החליבה כול עוד נפשי בי ואינני מתכוונת לחזור. שיחלוב לבדו, אני אתו לא עובדת. ריקי סיימה את דבריה, פרצה בבכי גדול ועזבה את המקום. לא הייתה לי ברירה, המשיך אסא את סיפורו, לבשתי את בגדי העבודה ירדתי לבור החליבה וסיימתי את חליבת הערב יחד עם עוזי שנראה רגוע לחלוטין כאילו דבר לא אירע. במהלך החליבה שוחחנו על נושאים שונים והאירוע אותו סיפרה לי ריקי כלל לא עלה בשיחות בינינו. השאלה שאני שואל את עצמי במשך שנים רבות, האם עוזי שהוא היום הרב עוזיאל יכול היה בימים בהם היה צעיר לימים להפוך לחייל בצבא רצחני, למלא פקודות, לשסות כלבים זה בזה או לרצוח בני אדם על פי פקודות הניתנות מלמעלה או יותר גרוע, כמי שנהנה להתעלל באנשים הנתונים למרותו. אין לי תשובה לעצמי לשאלה הנוראה הזאת, אבל אני מרגיש שאם היה לי אומץ לב הייתי נותן לשאלתי זאת תשובה חיובית.

 

השאלה החשובה הנוגעת לכל אחד מאתנו, כל מי שהיה נוכח באירועים האלה פתח מישקה ואמר, היא - מדוע לא התנגדנו, לא מחינו, והיינו מוכנים להמשיך לעבוד עם עוזי שכך התנהג עם הפרות ועם ריקי. מדוע השלמנו עם המציאות הזאת כאילו שאין לנו עמדה, מדוע פחדנו להתאמת אתו, עד כדי הפסקת עבודתו בצוות הרפת. 

 

מדוע רונן, מרכז הרפת בעל הלשון החדה כתער, היה בורח ממכון החליבה כאשר עוזי היה קושר את הזנב של אחת הפרות ומכה בעוצמה רבה ברגליה ובבטנה עד שיצאה בבהלה ממכון החליבה כאשר היא משאירה חלק מזנבה מתדלדל על הדלת המפרידה בינה לבין הפרה שאחריה. האם כאן מונח מהות הקשר שבין רצחנות להתנהגות אנושית פחדנית?

השאלה נשארה תלויה באוויר כאשר החבורה התפזרה איש איש לאוהלו ולמשפחתו.

 

שבוע מאוחר יותר פתח מישקה את מדור הספרות של העיתון בו נהג לעיין במהלך השנים האחרונות, ועינו צדה את הכותרת המרכזית שהתנוססה לרוחב העמוד כולו. "אמונה דתית וערכים אוניברסליים" ספרו החדש של הרב עוזיאל המתמודד עם הקשר שבין אמונה דתית והגשמת ערכים מוסריים בחיי יום יום. מבקר הספרות  הידוע, פלטיאל רוזנקרנץ, חזר והדגיש במאמרו את חשיבות הספר, את סגנון הכתיבה של המחבר ואת עומק ומקוריות הניתוח של השאלות אתן הוא מתמודד. הרב עוזיאל, הדגיש מבקר הספרות, שם את הדגש על התנהגות האדם במפגשים שלו עם האחר, אדם או בעל חיים. מבעד למעטה של רב מפורסם, המשיך המבקר, מבצבץ עברו הקיבוצי, עבר שאפשר לו להתנסות במשך שנים בעבודה פיזית קשה. הספר שופע אהבת אדם ואהבת כל הנברא בצלם.

 

מישקה הניח את העיתון מידו, מחשבותיו הפליגו אל הימים הרחוקים ההם, אל הקור העז שלעתים התחלף בחום מעיק, אל הימים של הרפתנות המשותפת, אל בדלי הזנבות שהיו נשארים תלויים על הדלתות, לפני שמישהו מהרפתנים החליט להסירם ולזרוק אותם לפח הזבל. "היכול נמר להחליף את חברבורותיו" נזרקה השאלה והציפה את מחשבותיו, והוא התקשה לתת לעצמו את התשובה. שעה מאוחר יותר מצא את עצמו מישקה חולב את הפרות כפי שנהג לעשות כל שבת רביעית במסגרת השיבוץ המחייב את כל חברי הקיבוץ.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: