הנפילה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הם עמדו צפופים מסביב לקברה. חבורה שבאה מתל אביב ללוות את חברתם בדרכה האחרונה.

איור מאת יעקב גוטרמן

רחלי, בת הקיבוץ, התאבדה והשאירה בין דפי הספר האחרון שקראה, מכתב בו היא מסבירה את החלטתה לשים קץ לחייה.

 

מתוך שורות המצטופפים נשמע קול מהוסס שהלך והתגבר ככול שנמשכו דברי המספיד. "רחלי חברתנו, נערה אישה מלאת חיים, תלמידה מצטיינת בחוג לכלכלה באוניברסיטה, כבר לא תצחק בקול גדול, לא תבכה לשמע סיפור עצוב, כי היא תגור כאן, בבית העלמין הקיבוצי, לתמיד. וכאן, בין המתים נשאר תמיד השקט הזועק בקול שאינו נשמע. רק קולה של הרוח הנושבת בין צמרות עצי האיקליפטוס העוטרים את המקום הזה, ימשיך להישמע ובעיקר ימשיך להשמיע את סיפורה הטראגי. רבים מאתנו העומדים עכשיו מסביב לקברה, המשיך הדובר את דברי ההספד, ידעו את מה שעבר עליה בילדותה. ידענו ולא היה בידנו לעזור לה. בחשכת הלילה היה אביה מולידה, זה שנתן לה את חייה, מתגנב חרש למיטתה, שם את ידו על פיה ונותן דרור מלא לתאוותו. זה שנתן לה חיים הוא זה שלקח אותם ממנה, ואין על כך לא סליחה ולא מחילה." הדובר סיים את דבריו וקולות חרישיים של בכי מילאו את מעגל החבוקים העומדים מסביב לקבר.

 

השמועה פשטה ברחבי הקיבוץ כאש בשדה קוצים יבשים. בעוברו במדרכות הקיבוץ הרגיש ישראל, אביה של רחלי, כיצד ננעצות בו עיניים חשדניות, לעיתים חודרות ולעיתים מתעלמות, כאילו שאינן רואות אותו בעוברו בשבילים. מדי פעם הגיעו לאוזניו קטעי משפטים המכוונים אליו, על האכזבה ממנו, כולל רמזים על כך שמקומו אינו איתנו, בקיבוץ שלנו.

 

המציאות החברתית שאפפה אותו הגיעה למקום ששוב לא יכול היה לשאתה. הקש האחרון ששבר את יכולתו להבליג היה כאשר עבר לתומו ליד חורשת האורנים הנמצאת בלב הקיבוץ ושמע לפתע את קולה של יהודית יודעת כול המספרת לחברתה, "הצדיק הזה, זה שתמיד הטיף לאחרים הטפות מוסר דביקות הוא בעצם אנס סדרתי שרצח את בתו רק כדי למלא את תאוותו המינית שאינה יודעת, כנראה, כול גבול. אם היינו קיבוץ הראוי לשמו," המשיכה יהודית בדבריה, "היינו צריכים להוקיע אותו מתוכנו. אבל אנחנו הפכנו לסתם סמרטוטים, ולכן גם הפעם הדברים ימרחו ולא ייעשה לאיש שהרג את בתו בצורה כול כך שפלה שום דבר".

 

יותר מכול הייתה קשה לישראל תגובתה של אשתו רגינה. הרגיש כיצד נפרמת מערכת האימון ההדדי ביניהם שהייתה במשך שנים ללא פרצות. השניים שנישאו לפני שלושים שנה נהגו לשתף האחד את השני בכול מה שעובר עליהם, הדברים תמיד הונחו על השולחן בגילוי לב מוחלט. בחודשים האחרונים הרגיש שהתרוממו החומות ביניהם, שתקו את מצוקותיהם ורגינה הרבתה להסתגר בחדר השינה מבלי להסביר לו את הסיבה. אבל הוא ידע. יותר משידע הרגיש. היא כבר לא בוטחת בו. החשדות תפסו את מקום האמון. השבור תפס את מקום השלם. בלילות טרופי השינה החל ישראל לחוש שביטחונו אבד לו. אולי באמת אינו זוכר את המעשים שעשה? אולי תאוותו הייתה גדולה עד כדי כך שעיוורה את עיניו ושיבשה את יכולתו להבחין בין טוב ורע? והרי בתו האהובה רחלי, שהחליטה לשים קץ לחייה כתבה את הדברים במפורש? ואולי חשב לעצמו וכולו מתמלא זיעה קרה שבעצם היו הדברים במציאות אבל הוא הדחיק אותם לשולי תודעתו.

 

הלחץ בו היה נתון הוביל אותו לעשות מעשה. הוא איתר משרד של חוקר פרטי וביקש לעבור במסגרתו בדיקת פוליגרף. רצה לדעת האם באמת שום דבר מכול מה שמספרים עליו לא קרה במציאות. או שאולי למרבה הבושה זיכרונו מתעתע בו

 

ביום ראשון, שבוע מאוחר יותר עבר ישראל את בדיקת הפוליגרף ונמצא דובר אמת. שום דבר מהדברים שבו האשימו אותו המתאבלים שנאספו מסביב לקברה של רחלי בתו לא היה נכון. במספר שיחות שקיים יחד עם אשתו אצל ד"ר יוספזון הפסיכיאטר איתו עובד הקיבוץ הובהר להם שלעיתים נשים מדמיינות אירועים שלא היו ולא נבראו במציאות. כך כנראה קרה גם לרחלי.

 

אתה נקי לחלוטין, קבע הפסיכיאטר. חשוב שגם אשתך תדע ותפנים אמת זאת בתוכה. היחסים בין ישראל לרגינה חזרו במהירות לקדמותם ודומה שאפילו התחזקו. גם חברי הקיבוץ ששמעו על תוצאות הבדיקה נאנחו אנחת רווחה והיו ביניהם שאפילו מצאו את האומץ הדרוש כדי להתנצל בפני ישראל על שחשדו בו. אבל המחיר ששילם על חודשי החשדות המעיקים היה כבד מנשוא.. גופו פיתח סרטן קטלני ועולמו הפנימי הפך למסויט. חלומות זוועה פקדו אותו בשנתו בלילות וכדורי ההרגעה שנטל בהמלצת הרופא לא עזרו. ביום השנה למותה של רחלי, דקות אחדות לאחר שהמשפחה האבלה עזבה את המקום, נתאספו שוב חבריה התל אביבים מסביב לקברה, יצרו מעגל ושוב נשמע קולו של הגבר שהספיד אותה ביום בו נקברה.

 

"שנה בלי רחלי," פתח הדובר ואמר, "שנה בלי שמחה, שנה עם ידיעה שהיא נרצחה באמצעות תאוות בשרים בלתי מרוסנת. אנחנו יודעים את האמת שמנסים עכשיו לטשטשה באמצעות פסיכיאטר כזה או אחר. שום רופא נפש מוסמך לא ישחרר את הרוצח מאשמתו הנקלה." הדובר המשיך בדבריו ואני מיהרתי להתרחק מהמקום בו עמדה החבורה שהאזינה רוב קשב לדברי ההספד.

 

חודשיים מאוחר יותר נפטר ישראל. לבקשתו נכרה קברו בסמוך לקברה של רחלי בתו האהובה. על מצבתו נכתב המשפט: "מילים לעיתים הורגות". ולא היה אחד מבין החברים הרבים שליוו אותו בדרכו האחרונה שלא הבין, ועיניו לא דמעו. למעט חבורת האבלים שהתאספה גם בשנה השנייה סביב קברה של חברתם שהלכה לעולמה ונקברה בבית העלמין של קיבוצנו ולצדה קבור אביה שגידל אותה במסירות באהבה לאורך כול עשרים שנות חייה.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: