הפתעה / אבישי גרוסמן

 

הפתעה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לפני ימים אחדים מלאו ליהודה גושן שבעים והוא עדיין צלול כפי שהיה לפני שנים רבות.

איור מאת יעקב גוטרמן

רק גופו בגד בו בגידה קשה. בתאונת דרכים שאירעה לפני חמש שנים נפגע בגבו והפך למשותק בחלק גופו התחתון. לפני עשר שנים בהיות יהודה בן שישים נפטרה לפתע תרצה אשתו מסרטן שתקף אותה באכזריות שהפכה אחרי חודשים אחדים לסופנית. שלושת בניו עזבו מזמן את הקיבוץ, הקימו משפחות וראו ברכה בעיסוקיהם השונים.

 

לאחר פטירתה של תרצה נשאר יהודה לבדו בקיבוץ בו נולד ואותו כול כך אהב.

 

שנים רבות חלם יהודה להיות משורר והיה כותב בלילות לאחר יום העבודה הארוך במטע. מידי פעם היה שולח את פרי יצירתו למערכות העיתונים, ולעיתים נדירות אפילו העז לעניין בשיריו הוצאות ספרים ידועות. אחת לכמה חודשים היה עיתון זה או אחר מפרסם שיר משלו אולם הוצאות הספרים לא טרחו אפילו להשיב לו. השירים שנכתבו נאספו במגירה מיוחדת וסודרו בקפידה על פי סדר הופעתם או הנושא בו הם עסקו. השגרה נמשכה שנים רבות והתקווה שאי פעם יפורסמו שיריו הלכה ודעכה.

 

לאחר שחזר יהודה מבית החולים בו שהה תקופה ממושכת בעקבות התאונה שעבר, הוצמד לו, מטפל פיליפיני שסייע לו בכל, בהכנת האוכל, ברחצה, בסידור המיטה, בזריקת הבגדים לכביסה ובכול שאר ענייני היום-יום. כאשר החל לטפל ביהודה היה כריס בן שלושים וחמש, בוגר אוניברסיטת מנילה בכלכלה, נשוי ואב לשתי בנות שנשארו עם אמן במנילה בעוד הוא עובד כאן לפרנסתן. מידי חודש היה הולך אל סניף הבנק בעיר הקרובה, ומשתלב בתור הארוך של מטפלים רבים ששלחו אף הם את משכורתם למשפחתם שנותרה במולדתם. היחסים האישיים בין יהודה וכריס היו קורקטיים והם שוחחו בעיקר על נושאים הקשורים למשק הבית. מידי פעם היה יהודה מסביר לכריס דברים הקשורים לחגי ישראל, לעיתים אפילו צפו ביחד בשידורי הטלוויזיה שמהם ניתן היה ללמוד על המתרחש בעולם הגדול. יהודה לא ידע דבר כמעט על עברו של כריס ועל עיסוקיו, והסתפק בכך שהפיליפיני שסייע לו היה אדם נחמד, חייכן ושתקן. הוא מיעט לשתף אותו בדאגותיו ובמיוחד נמנע מלשוחח עמו על שאיפותיו הספרותיות.

 

בביתו של יהודה היו לכריס חדר משלו, שירותים נפרדים ומטבחון קטן בו יכול היה להכין לעצמו מאכלים האהובים עליו. בפינת החדר ניצב שולחן קטן ומעליו מדף ובו ספרים בשפתו. מידי פעם כאשר נדדה שנתו, ראה יהודה את פס האור מתחת לדלת שהפרידה בין דירתו לבין חדרו של כריס. הוא ודאי צופה בטלוויזיה או משחק במשחקי מחשב, חשב וחש שמץ של רחמים ותחושת עליונות. מידי פעם דימה לשמוע את כריס צועד בחדרו, עומד, ולאחר מכן ממשיך לצעוד עד שחדל לפתע. אולי הוא מוטרד, חשב יהודה. ומה הפלא, הרי הוא חי רחוק ממשפחתו וממולדתו. לעיתים נדירות, היה יהודה מזמן לביתו שניים-שלושה חברים קרובים, בני גילו, לשיחות על משמעות חייהם בקיבוץ וכיצד הם משתקפים ביצירות ספרותיות שקראו לאחרונה. כריס שנכח בחדר, לעתים קרובות, לא השתתף בשיחות אלה. אבל יותר מכול היה יהודה מלא ברצון לפרסם את שיריו, ושהשירים יזכו להערכת האנשים הידועים כמומחים לשירה. אותם ברי סמכא שלעיתים נהג להשמיע לגביהם מילים של זלזול אבל בסתר לבו קינא בהם קנאה עזה. בסתר ליבו רצה לכנות את עצמו משורר. רצה שיכירו בו ויפרסמו את יצירותיו ברבים. יהודה ראה בו סמל לאדם בעל קיום גשמי בלבד, והוא השתמש בדמותו במטפורות המייצגות קיום מעין זה.

 

ביום קיץ לוהט, בעשר בבוקר, צלצל הטלפון בביתו של יהודה. "יש כאן צוות טלוויזיה ששואל היכן אתה גר. הסברתי להם כיצד להגיע לדירתך והם יגיעו אלייך עוד מעט," הודיעה לו מזכירת הקיבוץ. לאחר דקות אחדות ראה יהודה את הצוות מתקרב לביתו, כריס דחף את עגלת הנכים שלו אל המרפסת הצופה ושם ציפו יחדיו לבואם.

 

ראשון צעד הצלם שהחזיק בידו מצלמה גדולה ומשוכללת, וצילם ללא הרף את הנוף, את הבית ואת יושביו.

 

"שלום," אמר באנגלית אחד מאנשי הצוות, "נשלחנו מטעם ועדה שאמורה להעניק פרס לשירה שאינה נכתבת בצרפתית." יהודה נדרך כולו. מהיכן הם יודעים, חשב לעצמו, האם מישהו תרגם את שיריי ושלח אותם לוועדת הפרס? פניו האדימו וגופו נתקשה מרוב התרגשות.

 

"אנחנו מחפשים את כריסטיאן ינסן. שמענו שהוא גר כאן, בבית הזה." הפיליפיני ענה באנגלית בסיסית: "אני כריס," כשהוא תמה לפשר בואה של המשלחת. "ברצוננו לבשר לך שזכית בפרס היוקרתי לשירה שאינה נכתבת בשפה הצרפתית שיוענק לך בפריז, בעוד כחודש, וחברי וועדת הפרס מצפים שתכבד אותם בנוכחותך." כריס הפטיר משהו בשפתו והשתתק. הצלם ביקש את רשותו של יהודה לצלם את הדירה מבפנים, כולל את חדרו של כריס. לאחר שהמשלחת עזבה את המקום שאל אותו יהודה: "מה אמרת בשפתך?" "אמרתי שזו הפתעה," ענה כריס, ולאחר שניות אחדות חזר שוב על מילה, כאילו היה בה קסם מיוחד: "הפתעה!"

 

כריס גלגל את עגלת הנכים של יהודה עד לשולחן האוכל, חימם את המנה העיקרית והגיש אותה ליהודה, שהיה נרגש ביותר.

 

"פרסמתי כבר חמישה ספרי שירה בניב שבו משתמשים באזור מגוריי בפיליפינים, שפה נדירה שמעטים דוברים בה," אמר כריס. "משורר, דובר אנגלית רהוטה קרא את השירים ודאג לתרגם אותם לאנגלית ולאחר מכן לצרפתית. הם קראו, כנראה, את השירים והחליטו להעניק לי את הפרס. אני רוצה מאוד לנסוע לפריז כדי לקבל אותו, ולאחר מכן לחזור לעבודתי, בקיבוץ, שאותה אני אוהב מאוד. מה דעתך, מרכזת ענף הרווחה בקיבוץ תוכל למצוא לי מחליף לשבוע ימים?"

 

יהודה שתק ולא היה מסוגל להשיב לשאלתו.

 

[הסיפור הוא מתוך ספרו החדש של אבישי "סדקים בארץ ובשמים" אפשר לרכשו בפניה ישירה אליו או ב"חנויות המובחרות"]

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: