בואו אליי הביתה / אבישי גרוסמן

 

בואו אליי הביתה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סניף מפ"ם בירושלים הלך והתרוקן, אחרוני המשתתפים הצטופפו ליד דלת היציאה בדרך אל ביתם.

איור מאת יעקב גוטרמן

זיגמונט לבנטל שליח מטעם קיבוצו, אסף את ניירותיו, קיפל אותם בזהירות והכניסם לתיקו. לפתע שמע מאחוריו קולות של שניים המחליפים ביניהם מילים ביידיש. כשהתקרבו הבחין בקולה של גוטה המשוחחת עם בעלה, זליג. השניים היו מוכרים היטב לזיגמונט. כמרכז הסניף נעזר בהם רבות בכול הקשור לארגון וגיוס חברים חדשים. גוטה, אישה אנרגטית בעלת חוש הומור מפותח, השתתפה כנערה במרד גטו ורשה ולאחר סיומו נשלחה לאוושויץ, שם שהתה במשך קרוב לשלוש שנים. ושרדה. זליג, עבר את כול מלחמת העולם כחייל בצבא האדום, אדם מאמין עד כלות, פעלתן חסר מנוחה. "החלטנו לנסות להיקלט בקיבוץ. צורת החיים הקיבוצית נראית לנו מתאימה וצודקת. סוציאליסטית. האם אתה יכול להמליץ לנו על קיבוץ שאתה מכיר שכדאי לנו לפנות אליו כדי שיקלוט אותנו?", זליג סיים את שאלתו, נעץ בזיגמונט מבט מבקש וחיכה. "מה הבעיה, בואו אליי הביתה" נשמעה התשובה של זיגמונט, איש אותו העריכו הערכה רבה. השניים עברו את כול תהליכי המיון הנדרשים כדי להיקלט והגיעו לקיבוצו של זיגמונט. גוטה נכנסה לעבוד במטבח בעוד זליג הפך למגדל בננות חרוץ. השנים השתלבו במרקם המקומי, חוש ההומור הגורף של גוטה פתח לזוג הנקלטים שערים חברתיים רבים. מדי פעם היו שואלים זה את זו מדוע זיגמונט הנשוי לגרטרוד, זה שהציע להם להיקלט בביתו הקיבוצי מסתפק בברכת שלום רפה בלבד. מעולם לא מתפנה לשוחח אתם שיחה מעמיקה כפי שהיה נוהג כאשר היו חברים בסניף המפלגה בירושלים. בינם לבין עצמם תהו האם החיוך שהתלווה למחווה החברית להזמינם להיות חברים בקיבוצו היה רק מקסם שווא? שלוש שנים לאחר שהתקבלו כחברי קיבוץ מן המניין נערך בגבעת חביבה סמינר נקלטים. המרצים דנו בשאלות הקשורות לחברה הקיבוצית, לדרכה של המפלגה, כולל שאלות של הגשמת הסוציאליזם בימינו אלה. זיגמונט לבנטל שנחשב למומחה בענייני כלכלה קיבוצית היה מן המרצים העיקריים בסמינר.

 

ביום השלישי לסמינר, בשעת ערב מוקדמת, הסתיימה הרצאתו של זיגמונט. יש שאלות? שאל כאשר הוא מפנה את שאלתו לעבר הקהל שרובו המכריע היה מורכב מעולים חדשים שנקלטו בקיבוצים, השפה העברית לא הייתה שגורה על פיהם וספק אם הבינו את הנאמר על הבמה. גוטה, שהייתה אחת ממשתתפי הסמינר והצטיינה בחוש הומור חד ומיוחד, הרימה את ידה וביקשה לשאול. "בבקשה גוטה" אמר זיגמונט בחביבות של מרצה קיבוצי מיומן. תגיד זיגמונט פתחה גוטה ושאלה, "האם אתה נוסע עכשיו הביתה והאם יש לך מקום בשבילי?" תשובתו של המרצה נבלעה בצחוק הרם שמילא את החדר בו התקיימה ההרצאה.

 

ימים אחדים לאחר סיום הסמינר נתבקשה גוטה על ידי פרץ, סדרן העבודה, להחליף את גרטרוד בטיפול בילדי הגן. "גרטרוד נוסעת כול שנה למעיינות מרפא בשוויץ כדי לקבל טיפולים מיוחדים. את יודעת, היא ילידת גרמניה והגרמנים מממנים לה את הטיפולים. הם מרגישים כנראה מחויבים למי שסבל מהמשטר הנאצי. כאשר היא נעדרת מהעבודה, חברה אחרת מחליפה אותה בעבודתה." סדרן העבודה סיים את הנמקת בקשתו. והמתין. "תגיד פרץ, גרטרוד עברה את השואה? אתה יודע באיזה מחנות היא הייתה? ואולי היא עברה את תקופת המלחמה בין הפרטיזנים? או במעמקי מזרח רוסיה? זה חשוב לי. לא ידעתי שגם גרטרוד כמוני, עברה את תקופת השואה באירופה." גוטה סיימה את שאלותיה ותלתה מבט שואל בסדרן העבודה. "לפי מיטב ידיעתי," פתח פרץ את תשובתו, "היא לא עברה את השואה באירופה. היא עלתה לארץ בשנת אלף תשע מאות שלושים וחמש, כך שבמהלך מלחמת העולם השנייה היא הייתה כבר בארץ. אבל הגרמנים מפצים גם את אלה שנאלצו, לכאורה, לברוח מגרמניה כתוצאה מעליית המשטר הנאצי לשלטון. ולכן, מתקבלים הכספים על שמה של גרטרוד והקיבוץ רואה את עצמו מחויב לאפשר לה לנצל כספים אלה למען לטפל בבריאותה. אגב, מדי פעם מתלווה אליה גם זיגמונט שגם על שמו מגיעים כספים מגרמניה." פרץ השתתק ולאחר שניות אחדות התפשט חיוך מלא כוונות על שפתיו. "זיגמונט הוא קצת שובב והוא מנצל את הנסיעות לגרמניה למתן ביטוי לשובבותו ביחס לנשים צעירות ויפות. אנחנו יודעים את חולשתו זאת אבל זהו תחום הפרט ואין מוסדות הקיבוץ מתערבים באורחות התנהגותו." פרץ פנה לדרכו ומחשבותיה של גוטה התקשו למצוא לעצמם עוגן. והרי היא שרדה את החיים בגטו ורשה וגם את אושוויץ, ובריאותה נפגעה פגיעה אנושה. עכשיו היא מתבקשת להחליף את גרטרוד בעבודה כדי לאפשר לה לטפל בבעיות בריאות שנוצרו כאן, בקיבוץ, בעיות שלשואה אין כול קשר להן. משהו מעוות כאן. לא צודק. משפטים אלה לא יצאו מפיה, הם נחסמו בעודם שברי מחשבות שלא התגבשו לאמירה ברורה.

 

בתום חודש, גרטרוד שבה הביתה שזופה ומלאת מרץ וגוטה חזרה לעבוד במטבח. "אווניה חולה מאוד. ימיה ספורים והיא ביקשה שתסורי לחדרה ביום שבוא תחזרי לעבוד במטבח." כך אמרו לגוטה עובדות המטבח ביודען את הקשר החברי שנוצר בין השתיים. אווניה, חברה ותיקה, נולדה וגדלה גם היא בורשה הייתה זאת שקלטה את גוטה בעבודה, שימשה לה אוזן קשבת ויועצת מנוסה בנושאים קיבוציים ואישיים. השתיים חיבבו אחת את השנייה, נהגו להחליף ביניהן משפטים בפולנית, שפת אמם, ונהגו לנהל ביניהן שיחות ארוכות בנושאים שונים.

 

"אני רוצה שתכיני לי כול יום מרק עוף לארוחת צהריים, מרק כמו שאמא שלי הייתה מכינה לי שהייתי ילדה בורשה." ביקשה אווניה בקול חלוש את גוטה כאשר זאת באה לבקרה בחדרה. גוטה, שראתה בחייה אנשים רבים הנמצאים בשלבים הסופיים של חייהם, הבינה מייד.

 

במשך חודשים רבים, עד שאווניה נפטרה, הייתה גוטה מכינה לה מרק עוף מיוחד, בטעם ביתי, בטעם של ילדותה. גם כשלא יכלה לבלוע דבר המשיכה אווניה לבקש את המרק של גוטה, המרק של אמא. וגוטה התמידה, גם כשידעה שאין במעשה כול תועלת. היא הייתה מכינה את המרק המיוחד, מרק עוף מלא בכופתאות שהוכן בסגנון ורשאי אופייני ובוכה חרישית. בתום ימי השבעה נטלה גוטה את הכלי בו הייתה נוהגת הכין את המרק, עטפה אותו במטפחת משי אותה קיבלה מאמה ביום פרוץ המלחמה, והטמינה אותו בארון הכלים בביתה. לא יכולתי לשאת שישתמשו בכלי הזה לשימושים רגילים, לסתם בישול, הסבירה לבנה שמצא את הכלי העטוף במטפחת שנים רבות לאחר מותה של אווניה. אבל למה? מה הסיבה? אם אתה לא מבין, אז אני לא יכולה להסביר השיבה לשאלתו של בנה ודמעה גדולה ושקופה זלגה מעיניה שנשארו פקוחות לרווחה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: