עצב ונחמה / אבישי גרוסמן

 

עצב ונחמה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הם היו החברים הכי טובים בקבוצה החינוכית. נולדו באותו החודש, התחנכו באותן מסגרות חינוכיות של הקיבוץ מבית התינוקות ועד לסיום המוסד החינוכי.

איור מאת יעקב גוטרמן

עידו היה ילד מופנם, תלמיד מבריק ואוהב ספר. עמית לעומתו היה ילד תזזיתי, אוהב ספורט וטבע, תלמיד בינוני שהתקשה בעיקר בלימוד חשבון ואנגלית. חברי קבוצתם, אלה שגדלו עם השניים מגיל צעיר, התפלאו על הקשר החברתי המיוחד בין השניים. הם כול כך שונים זה מזה, נהגו לומר זה לזה ובכול זאת מבלים שעות רבות ביחד, אם בטיולים בסביבה ועם בהתמודדות עם החומר הלימודי שעידו שלט בו שליטה מלאה בעוד עמית התקשה בהתמודדות עמו.

 

בחודשים האחרונים ללימודיהם בבית הספר הקיבוצי, לקראת סיום הכיתה האחרונה הרגיש עידו שעמית הפך לפזור נפש, סבלנותו לבילויים המשותפים שלהם, שקודם היוו את מרכז עולמו הלכה ופחתה. משהו קורה לו, חשב לעצמו והניח לדברים להתגלגל כאילו מעצמם. עד שלילה אחד נתגלה לו הפתרון. הוא ראה את עמית וליאורה, השייכת לקבוצה הצעירה מהם בשנה, הולכים לאורך שדרת העצים, מחזיקים ידיים ולוחשים האחד לשני דברים שהוא התקשה לשמוע אותם. לאחר חודשים אחדים הפכו עמית וליאורה לזוג רשמי, הרבו לבלות ביחד, נהגו לשבת באירועי תרבות של המוסד החינוכי בשכנות קרובה תוך שהם מחליפים מבטים ולחישות מעוררות סקרנות.ליאורה נחשבה בעיני הבנים הבת היפה ביותר במוסד כולו ועידו חש כיצד רגש זר, מציק, צורב את עולמו הפנימי כאשר היה שולח מבטים גנובים בשניים המחייכים זה לזו. לאחר סיום חוק לימודיהם הלכו השניים לצבא. שניהם שירתו ביחידות מובחרות, צברו חוויות מסעירות שברובן השתיקה יפה להן, עמית נהג להתחלק במה שעובר עליו עם ליאורה שהפכה לחברתו הקבועה בעוד עידו שתק את חוויותיו ושמר אותן לעצמו בלבד. ידידו, בן קבוצתו, שבעבר היה שותף סוד לרגשותיו ומחשבותיו, כבר לא התפנה לשיחות נפש על נושאים שהעסיקו את שניהם. בעוד עמית שידר כלפי חוץ תחושה של סיפוק ושמחה הרגיש עידו כיצד הוא נובל בתוכו והקנאה בידידו שהצליח לבנות ידידות אוהבת עם ליאורה הלכה וגברה. לאחר שהשתחררו השניים מהשירות הצבאי נשא עמית את ליאורה לאישה, שנה מאוחר יותר נולד בנם הראשון נבו, ושלוש שנים אחריו נולד איתי.

 

במלחמת לבנון הראשונה נהרג עמית. היחידה בה שירת עלתה על מארב מחבלים ושלושה מחיילי היחידה נהרגו בהיתקלות. בתוכם גם עמית.

 

הקיבוץ כולו התעטף באבל כבד, החברים דיברו בשקט, נמנעו מלהרים את קולם, ליאורה שקעה בתחושה של עצב עמוק ועידו לא ידע את נפשו מצער. תמונות מחייהם המשותפים בקבוצה החינוכית צפו ועלו בזיכרונו, השנים האחרונות לחייו של ידידו בהן התרחקו זה מזה, כאילו נמחקו מזיכרונו בעוד שיחות הנפש שניהלו האחד עם השני במשך שנים רבות חזרו ועלו והציפו את עולמו הפנימי..

 

עידו חש מחויבות לסור לדירתם של עמית וליאורה כדי לנחם את האלמנה, לשוחח אתה על עמית שהיה בעלה וחברו הטוב במשך שנים רבות.

 

בניהם של עמית וליאורה מצאו בעידו חבר, שוחחו אתו על נושאים שונים ולעיתים גם סייע להם להתמודד עם נושאים לימודיים, בהם היה בקיא.

 

במהלך החודשים בהם בילו השניים ביחד הרגיש עידו כאילו צומח בתוכו רגש מיוחד אותו לא הכיר מעולם. הקנאה המסותרת בחברו על שנשא לאישה את ליאורה, שגם לאחר שעברה את גיל השלושים נשארה האישה היפה והנחשקת בקיבוץ כולו, הפכה לאהבה לוהטת שלא ניתן היה לו להסתירה גם מעצמו.

 

באחד הלילות חודשים אחדים לאחר נפילתו של עמית, כאשר עידו קם ללכת לביתו ביקשה אותו ליאורה שימתין דקות אחדות. מחדרה נשמעו רחשים מוזרים ולאחר דקות אחדות הופיע ליאורה לבושה בחולצה האדומה בה הייתה נוהגת להופיע בערבי הריקודים שנערכו לעיתים קרובות במוסד החינוכי. את המכנסיים הארוכים החליפה במכנסיים קצרים שנראו הדוקים על גופה ששמר על גזרתו במשך שנים.

 

ליאורה התיישבה לצידו של עידו ולאחר דקות אחדות עברו שניהם לחדר השינה. חודשיים מאוחר יותר נישאו ליאורה ועידו בטכס צנוע שנערך בבניין הרבנות שבעיר הסמוכה.

 

ביום הזיכרון לחיילי צהל, שנערך חצי שנה מאוחר יותר, עמדו השניים חבוקים ליד קיברו של עמית. ליאורה הזילה דמעה בעוד עידו היה שרוי במערבולת רגשות שלא יכול היה להסתירה. הרגיש איך הצער על נפילתו של ידיד נעוריו מחבר אותו אל ליאורה, אשתו, שאיבדה את בעלה האהוב ואבי בניה. ולצד הצער נבטה בו תחושה חזקה של לבלוב מחודש. מבלי משים הידק את אחיזתו במותניה של אשתו שעמדה לצידו. לאחר דקות אחדות פנו שניהם לעבר ביתם המשותף והמטופח ולצידם הולכים בניהם של ליאורה ועמית ופניהם שטופי דמעות.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: