אמונה מעוורת / אבישי גרוסמן

אמונה מעוורת

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סטפן הגיע לארץ ישראל בסוף שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע. מוריו באולפן לעברית נהגו לפי צוו השעה הציוני הנמשך מהאמונה שעל העברי לדבר עברית.

איור מאת יעקב גוטרמן

הם סברו ששמות לועזיים חייבים להיות מוחלפים בשמות עבריים. וכך ימחק העבר הגלותי הבא לידי ביטוי בשמות העולים ויוחלף בזהות חדשה, זהות ישראלית המנתקת את עצמה במכוון מהעבר הגלותי בו הוענקו. וכך הפך סטפן לשלמה מבלי שנשאל האם הוא רוצה ששמו המקורי, שניתן לו על ידי הוריו שנספו בשואה יוחלף. וכך הפך הנער בעל סבר הפנים דורש טוב לשלמה. הוא הצטרף לקבוצתנו בכיתה ט. ילד בלונדיני, שמנמן, מדבר עברית עילגת וסוחב אתו מטען כבד של ילד שעבר את השואה, הוא התייתם ושרד את התופת הנאצית. תוך זמן קצר התחבב שלמה על חברי הקבוצה, הפך חלק מאתנו ונראה היה שהשתלב בתוכנו השתלבות מלאה. שלמה הצטיין בלימודים, היה ילד שאוהב לעזור לזולת, ובעיקר חובב טבע מה שהביא אותו לעשות סיורים ארוכים, בדרך כלל לבדו בסביבת הקיבוץ שלנו כדי לאתר חיות וצמחים הנמצאים בשולי השדות המרוחקים שמעטים מאתנו ביקרו בהם. כאשר חוק לימודינו במוסד החינוכי הסתיים התגייסנו כולנו לשירות בצבא וגם שלמה הפך תוך חודשים ספורים לחייל המשרת בגולני, לאחר שנה אחת בלבד הפך לקצין ביחידה וככזה לקח חלק בפעילויות שונות, לעיתים מסוכנות אותן נתבקשה יחידתו לבצע.

 

בימי שישי כאשר החיילים היו מגיעים לחופשות היינו מתאספים באחד מחדרי הצריפים בהם התגוררנו, חלק מאתנו היה מספר את חוויותיו וחלק אחר, ושלמה בתוכם היה שותק את הסיפורים שנבעו מהתנסויותיו הצבאיות המגוונות. לקראת השחרור מהשירות הצבאי היה מוסכם על כולנו שעלינו לחזור לקיבוץ, להשתלב במערכותיו ולתרום ככול יכולתנו להצלחתו בתחומים שונים. והרי זאת הייתה תמצית החינוך הקיבוצי שקיבלנו ממחנכינו ומהסביבה הקיבוצית שעטפה אותנו מכול עבר. איש מאתנו לא העלה על דל שפתיו ואפילו ברמז, מחשבות הנושאות בתוכן ספקות וסימני שאלה. והרי חונכנו להגשמה בקיבוץ השומרי, קיבלנו כולנו את סמל הבוגרים שהיה עדות חיצונית להתכוונות לתרום את כול מה שביכולתנו לתרום למען ביתנו שהיה במידה רבה גם התגשמות אמונתנו המשותפת. היינו מכווני מטרה, צודקים בעיני עצמנו, בטוחים באמונתנו כמי שהולך משוכנע בדרך שהיא מוליכה אל הטוב והצודק, אל האור. סימני הקריאה מליאו את עולמנו הרוחני בעוד סימני השאלה, ההולכים אל הספק התאדו כאילו אין להם מקום בקרב ההולכים אל השמש העולה.

 

 לאחר השחרור השתלב שלמה בענף הרפת. הוא היה פועל חרוץ, ונראה היה שמצא את מקומו בקיבוץ. שנה מאוחר יותר שלמה הודיע במפתיע למזכיר על החלטתו לעזוב את הקיבוץ. ההפתעה הייתה מוחלטת וכמוה גם האכזבה שהולידה כעס שהוביל להתעלמות מופגנת. מבטי חבריו לקבוצה לא פגשו יותר את עיניו שחיפשו כמו בעבר חיבה והשתתפות. את השיחות על העבר המשותף שהיה מלא בחוויות משותפות החליפה השתיקה הרועמת. שלמה הרגיש את כובד החרם הבלתי מוכרז שהוטל עליו על ידי חברי קבוצתו, ידידיו מהקבוצה החינוכית, אלה שקלטו אותו לתוכם עד שהפך לחלק בלתי נפרד מהם. בשיחות פרטיות שקיימו חבריו לקבוצה בעקבות הודעתו של שלמה על עזיבת הקיבוץ, הם ביטאו את תחושת האכזבה העמוקה מהחלטתו של חברם לקבוצה שבגד ברעיון הקיבוצי ובחבריו שנשבעו להגשים את הרעיונות עליהם חונכו. שלמה יצר סדק בחזית האחידה של ההולכים בסך, סדק שאיים להפוך לשער הפרוץ לרווחה. הם הרגישו בסכנה למרות שלא ידעו להסביר לעצמם ולאחרים את מה שחשו בתוך עולמם הפנימי שהלך והתמלא בספקות וסימני שאלה.

 

ערב אחד התכנסו כל חברי הקבוצה באחד הצריפים בהם גרו שניים מחבריהם. שלמה ישב בפינה, מכווץ ושותק. לפתע קם תאיר, אחד מחברי הקבוצה שהיה ידיד קרוב של שלמה במשך כל השנים בהן היה שלמה חבר בקבוצתנו והגיש לו פתק. שלמה קרא, החוויר, קם ועזב את המקום. בחדר נשתררה שתיקה כבדה. לאחר דקה של מבוכה נשמע קולו של תאיר: כתבתי לו שאינו רצוי בקיבוץ שלנו לאחר שהודיע על כוונתו לעזוב את הקיבוץ. תאיר חזר למקומו והשתיקה בחדר הפכה לכבדה יותר, מעיקה יותר.

 

באותו לילה לקח שלמה את חפציו המעטים, סידר וניקה את החדר בו גר ועזב את הקיבוץ. עשרות שנים, עד שחלה ונפטר לא ביקר שלמה בקיבוץ אפילו פעם אחת. הפגיעה הייתה, כנראה, קשה מדי, כואבת מדי והוא לא היה מסוגל לשכוח ובטח שלא לסלוח. כך הסבירה אשתו ואם שני בניו לאורי, בן קבוצתנו, שבא לביקור ניחומים בביתם שבקיסריה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: