אליעזר הצייר / אבישי גרוסמן

אליעזר הצייר

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אליעזר המכונה בפי כול לייזי היה צייר. מגיל צעיר קישט את קירות הכיתה בה למד, ולאחר מכן את קירות חדר האוכל לקראת כל חג.

איור מאת יעקב גוטרמן

לימים קיבל לרשותו צריף גדול ששימש לו אטליה בו שקד על ציוריו שאת חלקם חילק לחברי הקיבוץ אותם ראה כידידיו האישיים.

 

"אני באופן עקרוני לא מוכר את הציורים שלי", היה נוהג להצהיר בפני כל מי שהיה מזדמן לסביבתו האישית. מוסדות הקיבוץ הקציבו ללייזי שלושה ימים בשבוע לציור בעוד את יתר שלושת הימים הוא נתבקש לעבוד ברפת. בתחילה ההסכם נשמר, לייזי הקפיד למלא את חובתו בענף הרפת בעוד את השעות שהתפנו מעבודה הקדיש לציור. במהלך השנים נשחקו ביוזמתו של לייזי חובותיו לענף הרפת אך מספר השעות אותן הקדיש לציור, נשמרו ואף הוגברו. רכז ענף הרפת וכמותו גם מרכז ועדת העבודה של הקיבוץ גילו חוסר שביעות רצון ואפילו כעס חבוי על התנהגותו של לייזי. ועדת העבודה הקדישה מספר ישיבות, אליהן הוזמן אליעזר כדי לנסות ולהסדיר את מפת הזכויות והחובות של הצייר עם הקיבוץ בו הוא חבר. אלא שלייזי צפצף על ההחלטות והמשיך בשלו. החלטות הועדה נשארו על הנייר בלבד.

 

כך נמשכו הדברים עד ליום שבו פתח מזכיר הקיבוץ ראובן דישון את עיתון "העולם הזה" ומצא בו כותרת הצועקת באדום: הכסף של הקיבוץ לא של ילדי ביאפרה הרעבים. ומתחת לכותרת השתלשלה כותרת משנה הקובעת: הקיבוץ החליט לשלשל את הכסף לכיסו ולא להעבירו לילדי ביאפרה הסובלים חרפת רעב. שני עמודים מלאים הוקדשו לראיון עם לייזי בו תיאר בהרחבה את רצונו להעביר לילדי ביאפרה סכומי כסף אותם צבר במהלך השנים בהן מכר את עבודותיו בגלריה תל אביבית ידועה. הוא רצה לתרום למען הילדים הגוועים ברעב  אבל הקיבוץ, באטימות חסרת בושה, לא מאפשר לו למלא את רצונו. הקיבוץ, טען לייזי מעדיף לקחת את הכסף שנצבר ממכירת עבודותיו, כדי לשפר את רמת החיים של חבריו בעוד הילדים בביאפרה גוועים ברעב.

 

"מהיכן  הכסף? הרי טענת במשך שנים שאינך מוכר תמונות תמורת כסף אלא רק מצייר להנאתך ומחלק את התמונות בחינם לידידיך הרבים?"  שאלות אלה ודומות להן נשאל לייזי בישיבת המזכירות בהן נידון הנושא.

 

לייזי גמגם. אשתו התנצלה וסיפקה הסברים דחוקים. בשיחת הקיבוץ גינתה המזכירות את התנהגותו כפוית הטובה של הצייר המקומי.

 

שנה מאוחר יותר עזבו לייזי ואשתו חנה יחד עם שני בניהם את הקיבוץ ועברו להתגורר בעיר הסמוכה לקיבוץ.

 

חלפו שנתיים מאז עזבו השניים את הקיבוץ ולייזי הזדמן לביקור אצל אחד מידידיו שנשאר לחיות בקיבוץ בו נולדו שניהם. מי זאת האישה היפה הזאת שעוברת עכשיו בשביל ממולנו? שאל לייזי את ידידו כאשר הוא שולח מבטים לעבר דיתה שחלפה ממולם במכנסיים קצרים ובחולצה אדומה התואמת להפליא את גזרתה הדקה. זאת דיתה, אשתו של ראובן המזכיר שלנו. אותה נשא לאישה לפני חודשים אחדים, השיב חנן בעודו מתבונן בפניו של הצייר.אם כך אז שתמות, סינן לייזי מבין שפתיו ומבט של שנאה תהומית נשקף מעיניו.

 

לאחר שניות אחדות של שתיקה הפטיר לייזי כאילו לעצמו. הוא המזכיר המכובד שלכם, ראובן, רצה לשמור על עקרונות ועל צדק קיבוצי וגירש אותי ואת אשתי מגן העדן. היו לי כאן בקיבוץ בו נולדתי כול התנאים ליצור ברמה גבוהה  והוא באמצעות שיחת הקיבוץ, גרם לנו לעבור ולחיות בשכונת פועלים בה כול האפשרויות ליצירה חופשית כמעט חסומות. אני לא שוכח וכמובן גם לא סולח. השניים שתקו שתיקה של אי הסכמה ופנו ללכת איש איש לדרכו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: