העלבון ומחירו / אבישי גרוסמן

העלבון ומחירו

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

שמואל הצטרף לקיבוצנו במסגרת גרעין השלמה שהופנה אלינו על ידי התנועה. רבים מחברי הגרעין היו בעלי השכלה גבוהה, תוססים ומלאי חדוות נעורים. בתורכיה, ממנה הגיעו אלינו, למדו את תורת הקיבוץ, ידעו שיתבקשו לוותר על כיווני ההתפתחות אליהם כוונו במסגרת ההשכלה שרכשו, התייחסו בחרדת קודש אידיאולוגית למעבר לעבודת כפיים, לצורך להגיר זיעה יהודית על אדמת המולדת.

איור מאת יעקב גוטרמן

שמואל היה שונה. קטן קומה, רזה, בעל תנועה בלתי נשלטת בידו השמאלית, וכל עולמו הייתה המוסיקה. הוא נהג להאזין במשך שעות לשידורי מוסיקה קלאסית ששודרו ברדיו, לעתים קרובות היה פורט על הפסנתר שהיה מוצב מיותם בחדר האוכל, מנסה לאחר תום יום עבודה ארוך במטעים להשתלט על טכניקת הנגינה בכלי שבתחילה סירב למאמציו ולאחר חודשים אחדים נענה לחיזוריו. מסביבו געשו ההורמונים, חבריו חיזרו, התחברו ונפרדו והוא בשלו. מילוי חובת העבודה ולאחר תום יום העבודה ישיבה ליד הפסנתר ופריטה על מיתריו. ימים אחדים לפני סדר פסח נשמעה דפיקה קלה על דלתו של מרכז צוות החג. לאחר שנפתחה הדלת הופתע יהודה כאשר נוכח שהדופק הוא שמואל, אתו לא החליף מילה במשך ימים רבים. חיברתי מנגינה למילים מתוך שיר השירים. אני הייתי רוצה שהתזמורת של הקיבוץ תנגן אותה במהלך הסדר. האם זה אפשרי? כך דיווח ושאל, כאשר הוא שולח מבט מהוסס לעבר יהודה שהיה רכז צוות החג, מבט שהיה בו שאלה ובקשה גם יחד. ניפגש מחר בערב, תשמיע לי את המנגינה שחיברת ואז נחליט, השיב יהודה, כאשר קוטן האמונה ביכולתו של שמואל לחבר מוסיקה הראויה להשמעה במסגרת קיבוצית, התחבר אצלו עם רצונו לחדש ולגוון את תוכנית החג. אולי יתברר שיש בהצעתו של שמואל משהו מפתיע, חשב לעצמו כאשר בינו לבינו סיכם לעצמו שאין סיכוי רב שאכן כך יקרה.

 

כאשר נפגשו השניים למחרת היום, השמיע שמואל את המנגינה שחיבר, ויהודה הופתע הפתעה מוחלטת. הייתה זאת מנגינה עליזה, קליטה, המתחברת היטב אל המילים שנלקחו משיר השירים. אני מסכים. אמר יהודה כאשר הוא שולח מבט מופתע ומלא הערכה לעבר שמואל שעמד לידו והתיק בידו השמאלית הפך ממש לגועש. מחר בערב נארגן את התזמורת יחד עם שני הזמרים המקומיים שלנו וננסה להפיק את היצירה שחיברת.

 

הפסוקים שהולחנו על ידי שמואל הפכו למסמר הערב. החברים המופתעים מיהרו לברכו, חלקם לחצו את ידו, ועיניים של הערכה והפתעה מילאו את חדר האוכל שהיה מקושט ומואר היטב.

 

בזווית עינו עקב שמואל אחרי תגובותיה של שלומית, בת הקיבוץ ותלמידת כיתה י"ב, אותה היה פוגש יום, יום, במהלך עונת קטיף התפוחים במטע, ולבו יצא אליה. הבדל הגיל ביניהם היה חמש שנים, ולמרות היותם שייכים למסגרות חברתיות שונות, הוא לגרעין והיא לקבוצתה במוסד החינוכי, הוא חיפש את קרבתה מבלי שיאותת אפילו בסימן קל שבקלים שאכן הוא שואף להימצא בסביבתה, לשוחח אתה ואולי גם מעבר לזה. כולו סמוק שלח לעברה מבטים אבל לא הצליח לקרוא בעיניו את מה שכל כך השתוקק לקרוא.

 

מאז הצלחתו הפך שמואל לקומפוזיטור המקומי. רכזי צוותי החגים נהגו לבקש ממנו לחבר מנגינות למילים המבטאות את תוכנו של החג, ולאחר חודשים אחדים העיז שמואל לשלוח מחזור שירים מולחנים לתזמורת הקיבוצים והמחזור שלו התקבל ועמד להתבצע בעוד חודשים אחדים.

 

בהיחבא היה שמואל מקפיד על פיתוח גופו. לפני שהיה הולך לישון היה מבצע תרגילי התעמלות. הוא קיבל מהאחראי על חדר הכושר את המפתח ומספר פעמים בשבוע, בשעות לילה מאוחרות היה נכנס לחדר, נמנע מלהדליק את האור כדי שעוברים ושווים לא יבחינו בהימצאותו שם, ומבצע תרגילים שמטרתם חיזוק גופו. אבל שום דבר לא עזר. לא ההתעמלות לפני השינה ולא הביקורים הדחופים בחדר הכושר. גופו נשאר צנום, חלש, וחזהו נשאר שקוע כפי שהיה בראשונה. במקלחת המשותפת הוא צפה בגופותיהם של חבריו, גופות חסונים ומטופחים, ועולמו הפנימי התמלא קנאה. הוא בחר לעצמו תמיד את תא הרחצה הקרוב ביותר לחדר ההלבשה, מיהר לסיים את המקלחת, התלבש ויצא. רק לא לראות, רק להימנע מהשוואה בין גופו הצנום לבין עוצמתם ויופיים של האחרים. חושיו אותתו לו שמראהו מרתיע את הבנות, ובעיקר את שלומית מלהתקרב אליו, להתייחס אליו כאל גבר.

 

"שמואל הזה לא מסוגל לעשות שום דבר מועיל. יש לו שתי ידיים שמאליות וראש בעננים", קבע בפסקנות רכז הענף כאשר לא שם לב שמאחורי גבו עומד שמואל שהתאמץ ככל יכולתו לעשות את עצמו כאילו הדברים שכוונו לקבוצת חברים שעמדה מסביבו של הרכז, לא הגיעו לאוזניו.

 

השעה הייתה רבע לארבע אחרי הצוהריים, הגיוס לקטיף תפוחים של נערי המוסד החינוכי עמד להסתיים ועמוס הדר, החזק והגברי מבין כל הנערים חיפש לעצמו שעשוע. "בואו נתערב על טבלת שוקולד שאני מסוגל להרים את שמואל, לרוץ אתו לאורך כל השורה ולהציבו זקוף על רגליו לפני החניה של הטרקטור בו אנחנו אמורים לנסוע הביתה". כך הצהיר ושפמו שזה עתה התחיל לבצבץ הגיר מיץ תפוז שזה עתה סיים לאכול. "נראה אותך גבר", הגיב גדעון חברו לקבוצה ותפס מקום בו ניתן יהיה לצפות במסלול הריצה של עמוס הנושא בידיו את שמואל לכל אורכו.

 

וכך היה. עמוס ניגש בשקט מאחורי גבו של שמואל, הרים אותו בידיו, הידק את אחיזתו כדי ששמואל לא יישמט מידו והחל לרוץ לאורך שורת העצים. "עזוב אותי, תוריד אותי מייד, אני מבקש, אני מתחנן", פלט שמואל המופתע כאשר הנער בעל שרירי הפלדה המשיך במרוצתו, ועשה את עצמו כאילו שאינו שומע את בקשותיו של האיש הנישא על ידיו. כאשר הגיעו השניים עד למקום בו חנה הטרקטור, הניח עמוס את שמואל על המושב, חייך חיוך של ניצחון, ותפס את מקומו בין חבריו שכבר ישבו על העגלה בדרך לסיום העבודה. שמואל היה המום, מבויש ובקושי הצליח להניע את הטרקטור.

 

כאשר הגיעו הביתה הסתגר שמואל בביתו כאשר הוא עטוף בעלבונו ומלא בהרהורים נוגים. למחרת לא יצא שמואל לעבודה כאשר ההסבר שניתן על ידו היה שהוא אינו חש בטוב. שבוע מאוחר יותר הודיעה שמואל למזכיר על החלטתו לעזוב את הקיבוץ.

 

חלפו להם חמישים שנה, דמותו של שמואל נשכחה, הסיפור כולו הפך לאנקדוטה של מספרי תולדות המקום, החיים זרמו להם, פצעים חדשים נפתחו ואחרים הגלידו, עד הפגישה המפתיעה. יהודה שהפך למנחה קבוצות בעל שם, הוזמן להנחות סדנאות בקיבוץ קטן בדרום הארץ. כאשר נכנס לחדר האוכל זמן קצר לפני התחלת הפעילות צדה עינו לפתע דמות של אדם מבוגר, עב בשר וקרח לחלוטין, פניו עגולים וידו השמאלית נעה לצדדים בחוסר שליטה ניכר. הזיכרון היכה בו כברק. הרי זה שמואל, הקומפוזיטור, חבר קיבוצנו שעזב במפתיע מבלי שמישהו מחברי הקיבוץ יבין מדוע עזב, ומהן הסיבות שהביאו אותו לוותר על אפשרות של פיתוח קריירה מוסיקלית מבטיחה. יהודה חצה את חדר האוכל, ניגש אל המקום בו ישב שמואל, לחץ את ידו ושאל מה לו ולקיבוץ הקטן הזה השוכן במקום כל כך מרוחק ממרכז הארץ. "הבת שלי היא חברה בקיבוץ. אני ואשתי נוהגים לבקרה כאן במקום בו היא חיה לפחות פעם בחודש", השיב שמואל תוך שהוא מורח לעצמו פרוסת לחם עבה. "אז מה מעשייך, איפה אתה חי, האם המשכת במשך כל השנים שעברו לעסוק במוסיקה? והרי ידוע לך שאנחנו בקיבוץ מאוד הערכנו את כישורייך המוסיקליים," אמר, שאל יהודה כאשר הוא מתבונן ישירות בפניו של בן שיחו.

 

"את הקיבוץ שלכם עזבתי כידוע לך בחוסר כל. חיפשתי עבודה ולבסוף התקבלתי לעבודה כפקיד בבנק. במהלך השנים התקדמתי והפכתי למנהל סניף. אפשר לומר שמבחינה כלכלית זכיתי להצלחה, פרנסתי בכבוד את משפחתי, אישה ושלושה ילדים, ולפני חצי שנה יצאתי לפנסיה כאשר עתידי מובטח". שמואל עצר את שטף הסבריו, לגם לגימה מכוס התה שעמדה לפניו והמתין. "ומה עם המוסיקה. הפסקת לגמרי?" שאל יהודה כאשר הזיכרונות של השירים אותם חיבר שמואל מתנגנים באוזניו.

 

שמואל שלח מבט לעבר מרחב חדר האוכל, שתק שתיקה של רגע והשיב, "הפרנסה קדמה לכל. נאלצתי לוותר על אהבתי למוסיקה כדי לקיים את משפחתי. החמצתי והצלחתי. הצלחתי והחמצתי, קשה לי להחליט מי משתי מילים אלה חזקות יותר. מה שלום שלומית, ודאי יש לה משפחה וילדים, שאל שמואל ולבו פרפר קלות. שלומית נשארה רווקה. למרות שהיו לה הרבה מחזרים היא לא נענתה לאיש מהם. הרכילות המקומית יודעת לספר שהייתה לה בנעוריה אהבה נכזבת, ממנה לא התאוששה עד היום. שמואל שלח מבט חקרני באשתו שישבה לידו ושקע בהרהור של רגע בו התרוצצו הבזקים המלאים במבטים וכמיהות לנעורים שחלפו. אגב, שאל שמואל לאחר שהשתחרר מצבת זיכרונותיו, מה קורה עם עמוס הדר שהיה בכיתה י"ב כאשר עזבתי את הקיבוץ?" יהודה שתק שתיקה של רגע, התבונן בפניו של שמואל, בלע את רוקו ופלט כאילו לעצמו, "מה לא שמעת? עמוס נהרג במלחמת יום הכיפורים כאשר ניסה להציל את חברו מתוך טנק בוער".

 

רכז ועדת התרבות של הקיבוץ ניגש אל השניים והזמין את יהודה להסב אתו לארוחת ערב. יהודה ושמואל לחצו ידיים, מלמלו מילות פרידה סטנדרטיות ופנו איש לדרכו ולזיכרונותיו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: