מדור לדור? / אבישי גרוסמן

מדור לדור?

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שאול היה חבר קיבוץ משכבת הותיקים. קטן קומה, רחב כתפיים, ממעט בדיבור, מקבל באופן מוחלט וללא סימני שאלה את מה שהיה קרוי בעבר "דין התנועה", או את החלטות מוסדות הנבחרים של הקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

כול חייו, עסק שאול בעבודות פיזיות קשות. בתחילה כרועה צאן לאחר מכן שנים רבות בענף עצי הפרי שלנו. בעשרות שנותיו האחרונות עבר לעבוד במפעל הגומי המייצר צינורות וחומר לחידוש צמיגים. מעולם לא השמיע את דעותיו בשיחות קיבוץ, תמיד ישב במקום קבוע, קרוב למזכיר והקשיב רב קשב לנאמר על ידי חברים שונים.

 

שאול השתייך לגרעין יוצאי השומר הצעיר שגדלו והתחנכו בעיירות קטנות, לעיתים נידחות שהיו מפוזרות ברחבי פולין. הוא וחבריו הצטיינו בתבונת כפיים, במסירות עד כלות לעבודתם, ידעו עברית על בוריה ונהגו לשוחח בינם לבין עצמם ביידיש עסיסית. חלק מקרובי משפחתו ורבים מחבריו לתנועה הגשימו את חזון הקיבוץ בקיבוצים סמוכים, בעיקר בקיבוץ מענית השוכן במרחק לא גדול מהקיבוץ שלנו.

 

שאול היה איש שלום ביסודו. הוא סלד מריבים בין אנשים ולא פחות מסכסוכים בין קיבוצים שכנים. הוא ראה בריבים אלה הוצאת אנרגיות מיותרת ולעיתים קרובות גם מזיקה. אלא שכאדם שאופיו הוא פאסיבי ודורש טוב, הוא התקשה להכניס את ידו לאש הזרה ולנסות לרכך או למנוע את התפרצותה.

 

ניבו הייחודי בא לידי ביטוי בעבודה מסורה ונכונות מוחלטת לשאת בכל המתחייב מבחירתו להיות חבר קיבוץ. ואולי משום כך בחר לבנו הבכור את השם ניבי כי הוא היה ניבו הייחודי והמיוחד רק לו.

 

בהגיעו לגיל שבעים וחמש החליט לעשות מעשה. הוא קיבל את אישורם של מוסדות הקיבוץ, בהתנדבות ולאחר יום העבודה, ניקה מלכלוך ועשביה חלקת שדה מוזנחת שהייתה מצויה לאורך הדרך הלבנה והמאובקת, שתל שדרה של עצי אגוז בדרך המובילה מהקיבוץ שלנו לעבר קיבוץ מענית. במשך שנים נהג לטפל בעצים שיצרו את מה שכינה "שדרת השלום". הוא השקה, ניכש את העשבים שגדלו מסביב לעצים וכל העוברים בדרך נהנו מצילם ומהמראה המטופח של העצים שגדלו לתפארת.

 

בהגיעו לגיל שמונים וחמש הלך שאול לעולמו והשאיר אחריו את אשתו שרה, בן ובת ומספר נכדים אוהבי המקום. בשנים הראשונות לאחר פטירתו של שאול היה בנו ניבי, אוהב חיים וטבע, נוהג לטפל בהתנדבות מלאה בשדרת העצים שגדלו והפכו למניבי פרי רחבי צמרות ועבי גזע.

 

שנים אחדות מאוחר יותר נפטר גם הבן ניבי ממחלת הסרטן.

 

המשפחה התייתמה ואתה גם שדרת השלום. ההשקיה נפסקה, העשבים גדלו פרא, והמקום שפעם היה מושך עין ולב הפך למוזנח, מקום אליו התנקזו דברי לכלוך שהושלכו עליו מידי עוברי אורח למיניהם. במקום שתהווה שדרת השלום מקום נעים ומזמין לבילוי משותף של חבורות ידידים ולזירת מפגשים בין חברי קיבוצים שכנים כדי שיחליפו דעות, יבלו בנעימים ויתקרבו האחד למשנהו הפך המקום למרתיע ודוחה.

 

שנים אחדות לאחר שנפטר ניבי החליטו חגי ארליכמן ורפי שפירא, שניהם נמנו על הבנים הראשונים של הקיבוץ שלנו לחדש את המקום כמקום מפגש נעים בין חברי הקיבוצים השכנים ובכך יחזור המקום למלא את הייעוד שלמענו נוצר. הזיווג בין השניים שהיו שונים במידה רבה האחד מהשני נבע מהיות שניהם שייכים "לשורש המקומי". בני המקום, אוהביו, חרוצים ומסורים, אנשי עבודה ופעילים חברתיים. השניים היו ידועים כמתנדבים הנכונים לכל מאמץ כדי לתרום למציאות הקיבוצית. חגי היה קודם כול איש שעיקר עיסוקו ניהול משקי או חברתי. בגיל עשרים ושמונה נבחר להיות מזכיר קבוץ ולאחר מכן מילא תפקידים משקיים וחברתיים במשך עשרות בשנים. איש ישר כמו סרגל היה חגי והצדיק לחלוטין את שם המשפחה שלו - "ארליכמן" הקיבוץ על משקו ועל מבנהו החברתי והרעיוני היה לגביו בית קולקטיבי ואישי יקר ואהוב בו זמנית. חגי היה לוחם ביחידת הצנחנים, השתתף בפעולות התגמול של שנות החמישים ולאחר מכן בכול מלחמות ישראל ותמיד בקו הראשון. גם כשהמחלה הנוראה תקפה אותו והוא נאלץ להימנע מפעילות מאומצת בתחומים שונים עשה את כול שהיה ביכולתו כדי להמשיך ולתרום למערכת הקיבוצית בה ראה מפעל חיים ובית לו ולמשפחתו.

 

רפי שפירא למרות שגם הוא מילא תפקידים משקיים, חינוכיים וחברתיים בקיבוץ שלנו ובתנועה כולה, היה בעיקר אמן. מוסיקאי חובב, כותב ומספר סיפורים נפלא, איש רעים להתרועע. כמוהו כמו חגי נהג להשמיע את עמדותיו בנושאים שונים ומגוונים, אם זה בנושאי קיבוץ או בנושאים פוליטיים שעמדו במרכז הויכוחים הציבוריים.

 

רפי הצטיין במה שמכונה אומץ לב אזרחי. הוא נהג להיאבק על עמדותיו ואפילו היו אלה עמדות בהן אחז מיעוט מבוטל. רפי הצטיין בחוש הומור יוצא דופן ובעין טובה וכאשר סיפר סיפור תמיד מצא את הפואנטה שגרמה לשומעיו לפרוץ בצחוק מתגלגל. לרפי כמו גם לחגי היו חברים רבים, חלקם חברי הקיבוץ שלנו וגם כאלה אתם נפגשו במסלולי חייהם השונים, בעיקר במהלך השירות הצבאי או הפעילות הציבורית

 

לפני שנים אחדות החליטו השניים לחדש את פניה של שדרת השלום המוזנחת. ניכשו את העשבים, בנו שולחן מאבן והתקינו טאבון כדי שניתן יהיה לבשל בתוכו מאכלים שונים ולצידו הניחו ערמות עצים כדי שתהיה בידי החוסים בצל עצי האגוז שנמתחו לאורך השדרה אפשרות לחמם את תבשיליהם. במשך שנתיים חזר המקום להיות שוקק חיים. חברים בגילאים שונים, בעיקר צעירים פקדו את המקום, הכינו לעצמם מאכלים, הסבו ליד השולחן ונראה היה שהם נהנים מהחיים.

 

ראשון נפטר רפי כתוצאה מסיבוך אחרי ניתוח. שנתיים מאוחר יותר ניצחה המחלה הנוראה גם את חגי. המשפחות והקיבוץ התייתמו ואתם גם שדרת השלום.

 

העשבים שמסביב לעצים גדלו מחדש פרא, השולחן נשבר ונטה על צידו והטבון הלך והתעקם.

 

מההזנחה בא ואל ההזנחה שב, התפייט לעצמו ההולך בדרך והיטה את עיניו לעבר צדה האחר בה התפרש לכל רוחב העין שדה כותנה שעמד במלוא פריחתו אותו גידלו עובדי השלחין שלנו שלצד מסירותם תוגמלו ביד רחבה על ידי קופת הקיבוץ.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: