כולם שלנו / אבישי גרוסמן

כולם שלנו

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

במעלה הדרך לחדר האוכל פגשתי את ברל. השעה הייתה שעת צהריים, השמש יקדה במלוא עוזה, חולצתו של ברל הייתה רטובה מזיעה, משקפיו נצצו מתחת לכובע הטמבל הגדול שכיסה את כל ראשו.
איור מאת יעקב גוטרמן

ברל היה גדל גוף, סבר פניו היה שילוב של סוחר ממולח ומספר סיפורים בלתי נלאה, ואכן הוא היה כזה. בעברו הקיבוצי היה מרכז גן הירק, גזבר הקיבוץ, ובשנים האחרונות הוא מכהן כרכז בניין של קיבוצנו. איש רעים להתרועע, מספר סיפורים מקומיים שחלקם אמת וחלקם הגזמה לצורך הבלטת המגוחך, איש מעשה שאינו מעשי, מקומי שבמקומיים. דרכינו הצטלבו כאשר חצה ברל את החלק החשוף של הכביש בדרך אל שדירת הפיקוסים המפוארת המצילה על ההולכים בדרך העולה לחדר האוכל.

 

"תגיד ברל," הפניתי אליו את השאלה שעמדה במרכז הויכוח בישיבת המזכירות האחרונה. "למה בניין שבנייתו אמורה להסתיים אחרי שמונה חודשים לוקח בקיבוצנו לבנותו קרוב לשנתיים וחצי?".

 

ברל נעמד, הוריד את משקפיו, הוציא מכיסו מטפחת שלא עברה כביסה כבר ימים רבים, ניגב את משקפיו באיטיות וביסודיות, ולאחר שסיים הרכיב אותן מחדש על עיניו, שלח אלי מבט רציני ומבודח, ושאל: "אתה באמת רוצה לדעת?... תשובתי לשאלתך באמת מעניינת אותך?" הנדתי בראשי בחיוב והוא לקח אותי אל הספסל שהיה מוצב מתחת לפיקוס הגדול והחל להשיב תוך שהוא מנופף בידיו לכיוונים שונים, כולל ראשו שלו, אליו הפנה מדי פעם אצבע זקופה אותה היה מסובב מול רקתו, סמל בינלאומי מוכר להיות האדם, או המעשה שעשה, לא נורמלי בעליל.

 

אתה יודע, פתח ואמר, שמי שאחראי אצלנו על הבניה היא ועדת מחנה. הועדה הזאת אמורה לאשר את תוכניות הבניה, לבחור את הקבלנים שיבצעו את העבודה, היא גם ממונה על הקצאת הכספים לכל בנין שנבנה בקיבוצנו, בקיצור על פי החלטות הועדה הזאת הכול מתנהל. אלה שנבחרים להיות חברים בוועדה החשובה הזאת הם בעלי המקצועות הקשורים לבניה כמו בנאים, חשמלאים, נגרים ומתכננים, כאלה שעברם המקצועי אמור להעיד על מומחיותם בתחום זה או אחר, לצד חברים העוסקים בנושאים האלה גם בימינו אלה.

 

אנשים אלה, בנוסף להיותם בעלי מקצוע בתחום מסוים, הם גם כאלה היודעים לעמוד על דעתם, להרים את קולם כאשר עמדתו של חבר אחר אינה מקובלת עליהם. רובם דעתנים, אוהבים את עצמם כאשר הם עומדים על שלהם, ונהנים לבטל את דעתם של חבריהם לוועדה. אחד מהציניקנים המקומיים, המשיך ברל בהסבריו, טוען שהקריטריון העיקרי, אם לא היחידי להיותו של חבר קיבוצנו חבר בועדת מחנה היא יכולתו הגבוהה לעמוד על שלו ולהכשיל את הצעותיהם של האחרים. רובם ככולם אנשים קשים שכמעט לעולם אין ביכולתם להגיע להסכמה ביניהם על נושא העומד לדיון.

 

תוכניות מתקבלות ומתבטלות לעיתים קרובות, לפני התחלת הבניה וגם, לצערי, במהלכה. החשמלאי מציע היכן לקבוע את נקודות החשמל בבית הנבנה והנגר מחליט שהרהיטים שיאכלסו את הבית יהיו בגודל מסוים, והתוצאה שנקודות החשמל אינן נגישות לדיירים. ואותה חוקיות פועלת לגבי כל בעלי המקצוע האחרים. למה הם נוהגים כך? שאלה טובה שאת התשובה עליה על כל אחד מאיתנו להשיב לעצמו. המתכנן מתכנן ככה, החשמלאי או הנגר עושים אחרת, כי מיהו המתכנן, או בעל המקצוע האחר, הרי הוא חבר קיבוצנו, אותו אנחנו מכירים כבר שנים רבות. ואז חוזר הנושא לדיון מחודש בוועדה, הניצים מרימים את קולם האחד על השני, חברי הועדה שאינם נוגעים ישירות לויכוח מצרפים את תמיכתם אל זה או אל האחר, לוקחים חלק אקטיבי בויכוח שעיקרו אמירה תוך הימנעות מהקשבה, וכך חוזר חלילה במשך חודשים רבים, לעיתים אפילו שנים.

 

אז מה אני יכול לעשות? המשיך ברל את תיאור המצב כאשר הוא מפנה לעברי חיוך של חוסר אונים ועיניו קורצות את קריצתו המוכרת. שום דבר. הבניה מתמשכת, העלויות בשמיים, הניצים ממשיכים לריב והדיירים מחכים. עכשיו אתה מבין מדוע מתמשכת הבניה בקיבוצנו תקופות כל כך ארוכות? זה מזכיר לי את הסיפור ששמעתי רק אתמול בערב על רומק, שהיה במשך שנים רבות רכז הקניות של ענפי השירות בקיבוצנו. כן, היה פעם גם תפקיד כזה. רומק שכינויו בפי ליצני המקום היה מנחם מנדל המקומי, היה מחזיק בכיסו פנקס בצבע שחור בו היה אמור לרשום את בקשות החברים לרכישת אביזרים הנחוצים להם באופן אישי או חיוניים לענף בו הם עובדים. רומק שהתיימר לדעת את אופי האדם הקיבוצי סיגל לעצמו שיטה שעל פי ניסיונו הקיבוצי, אותו היה מוכן להוכיח במספרים ועובדות, הורידה באופן דרסטי את הזמנות החברים לרכישת מוצרים שונים. וכך פעלה השיטה: כאשר חבר היה פונה אליו בבקשה לרכוש אביזר זה או אחר, היה משיב מיד בחיוב וממהר לשכוח. אם החבר היה מתעקש ולאחר ימים אחדים היה פונה אליו פעם נוספת, היה רושם את הפניה בפנקסו השחור, מבטיח לקיים את רצונו של החבר, ושוב לא עושה דבר. אבל, אם החבר היה מתעקש ופונה אליו להביא לו את מבוקשו בפעם השלישית, היה רומק רושם בפנקסו, מסמן לעצמו שרכישת הפריט אותו ביקש החבר אכן חיונית לו או למקום עבודתו ומבצע.

 

רוב הפניות של החברים לרכישת אביזרים הן פניות סתמיות, כאלה שאינן מבטאות צורך אמיתי ומיידי. מקורן בשעמום או בחוסר נכונות להסתפק במה שכבר מצוי בידיהם, היה נוהג להסביר כאשר מישהו מהחברים זיהה את השיטה על פיה הוא נוהג להתייחס לפניות החברים.

 

אני, המשיך ברל את סיפורו, דווקא פניתי אל רומק בנושא שהיה חשוב לי עד מאוד. הוא חייך את חיוכו המסוים, שלח אלי מבט בוחן, הבטיח להביא לי את מבוקשי ומאז נשתרר שקט. לא תשובה ולא מכשיר. בימים ההם לא הייתי מודע לתיאוריה ולטכניקה שהנחו את רומק במילוי תפקידו. ולכן, לא פניתי אליו פעם נוספת. פשוט נעלבתי עלבון עמוק ועד יום מותו, לפני שנים אחדות, לא החלפנו בינינו מילה. לאחר שתיקה של רגע חזרתי ושאלתי, אז איך הסיפור על רומק קשור להתמשכות הבניה בקיבוצנו? פשוט מאוד, השיב ברל. קצב הבניה בקיבוצנו נקבע על ידי אפיוני אישיותם ואורחות התנהלותם של חברי ועדת המחנה. ואילו רומק נוהג בחברי הקיבוץ כאילו שהצליח לפצח את קוד התנהגותם שעיקרו חוסר אחריות וזלזול ברכוש הציבור. בשני המקרים נוגע אגו באכפתיות קיבוצית, קריאה שגויה המכילה בתוכה גרעינים של הבנת עומק בכל הקשור למניעי התנהגותם של חברי קיבוץ.

 

בסופו של דבר, "כולם שלנו", ציטט ברל את אמירתו המפורסמת של רכז ועדת העבודה המיתולוגי שנאמרה בסיום ישיבת מזכירות הקיבוץ בה התקבלה פנית ועדת הבריאות לשלוח בדחיפות את מונייק בעלות של עשרות אלפי דולרים לבית חולים יוקרתי בארצות הברית כדי לנסות ולהציל את חייו לאחר שלקה במחלת הסרטן. כולם שלנו, הוסיף ברל, והשלנו הוא גם אנחנו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: