כוונות / אבישי גרוסמן

 

כוונות

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

חורף של שנת 1940. שעת לילה מאוחרת. בצריף חדר האוכל של קיבוץ עין ירקון יושבים שניים מכורבלים במעילים ולוגמים לאיטם מכוסות התה שהיו מונחות לפניהם.

איור מאת יעקב גוטרמן

שניהם בשנות העשרים לחייהם, עדיין רווקים ולא ממהרים לחזור לחדריהם. אני נוסע מחר ללשכת הגיוס של הצבא הבריטי, אמר ארנסט כשהוא שולח מבט לעבר חברו יצחק ונדם. לאחר שניות אחדות של שתיקה שלף ארנסט מכיס מעילו חפיסת סיגריות מטוסיאן, אותה קיבל במחסן החצר, הגיש אחת מהן לחברו והשניים פלטו את העשן שהיתמר עד לתקרת החדר. והשתיקה שהפכה למכבידה יותר ויותר נמשכה עד שיצחק, מרכז ענף המטעים של הקיבוץ שזה עתה ניטע, התבונן ישירות בחברו ואמר: אז אתה משאיר אותנו כאן, עם כול העבודה המונחת על כתפינו ומתגייס לצבא... והרי רצינו לבנות כאן ביחד קיבוץ הנושא את עצמו מבחינה כלכלית ובעיקר לברוא כאן חברה חדשה צודקת יותר, יפה יותר. אז אתה החלטת לציית לצוו מצפונך שלידיעתך אינו שונה מהותית מצוו מצפוני. גם אני, המשיך יצחק את דבריו, רוצה להתגייס לצבא, להילחם בנאצים שונאי נפשנו. אבל אני כולא את רצוני בתוכי וממשיך במשימה הקשה והאפורה שכולנו, כול חברי הקיבוץ, נטלנו על עצמנו עוד בהיותנו בהכשרה בפולין. בצריף חדר האוכל הריק של הקיבוץ עמדה השתיקה והיתמרה עד לשורשי עולמם הפנימי של השניים. ארנסט הבין לליבו של יצחק, העריך את כנותו אבל לא יכול היה לעמוד בפני תחושתו העמוקה שעליו באופן אישי להשתתף במאמץ למיגור הצבא הגרמני שכבש ודרס את כול מה שעמד בדרכו. השניים נפרדו לדרכם וכול אחד מהם פנה לחדרונו בצריף המגורים המוארך שהיה נטוע קרוב לחדר האוכל.

 

יצחק התקשה להירדם. המחשבות באו וחלפו והציפו את כול כולו. ואולי הצדק עם ידידו ארנסט היודע טוב ממנו מהו העיקר ומהו הטפל בשעה גורלית זאת לעולם ובמיוחד לעם היהודי? הייתכן שרק הפחד מפני הגיוס לצבא הבריטי הוא זה שמכתיב לו את דעותיו שלכאורה נשמעו חדות וחד משמעיות?

 

למחרת היום התגייס ארנסט לצבא הבריטי, נשלח למצריים ובמשך כמעט חמש שנים לא בא לבקר בקיבוץ. רבים תמהו לפשר התופעה הזאת אבל במהלך השנים השלימו וכמעט שכחו על קיומו של חברם שיצא בשליחותם לשרת בצבא הבריטי. . היה האיש ואיננו עוד, נהגו לומר ליצני המקום כאשר הוזכר שמו של ארנסט.

 

ובינתיים ימים קשים עברו על הקיבוץ. המרד הערבי שכונה על ידי אנשינו "המאורעות" אכן הסתיים, אבל מדי פעם התלקח במקומות שונים וגבה את קורבנותיו. מתחת לפני השטח עדיין רחשה השנאה ונקשה את נקישות המוות שלה.

 

ערב אחד התקיימה בחדר האוכל שיחת הקיבוץ השבועית. הרוחות התלהטו, טיעונים בעד ונגד קליטת ההשלמה הצעירה הוטחו אלה כנגד אלה.

 

ופתאום נשמעו יריות. התדהמה הייתה מוחלטת. בתחילה לא שמו החברים לב שמונייק וסוניה נפגעו והם מדממים מבעד למעילים שלבשו.

 

הראשון שהתאושש היה יצחק. הוא רץ לעבר הכלבייה בה המתין לו הכלב רקס, פתח את דלת הסוגר והכלב התחיל לרוץ ויצחק אחריו. כבר מרחוק שמע אנחות של אדם סובל. היה זה היורה שרקס הדביקו ונעץ בו את שיניו החדות. מטרים ספורים לפני המקום בו התגוששו הכלב והיורה הספיק יצחק לשמוע ירייה ולאחר מכן נפל ואיבד את הכרתו.

 

למחרת נערכה הלוויתו. כול חברי הקיבוץ ליוו אותו בדרכו האחרונה לבית הקברות החוסה בצילם של עצי האיקליפטוס שהוא וחבריו נטעו כדי לייבש את הביצה הטובענית שהצמיחה יתושים נושאי קדחת

 

שלושים יום לאחר מכן נערכה בחדר האוכל אזכרה ליצחק. חברים רבים הספידו אותו, אמרו את שבחו שלא בפניו, ובמשך שבוע נמנעו החברים מלפתוח את הרדיו האחד שהיה מוצב בחדר האוכל וכן לא נשמעו בחצר בדיחות, שירה או אפילו זמזום קל. יצחק היה אהוב על רבים מחברי הקיבוץ ומותו נטע בתוך עולמם הפנימי תחושת יתמות קשה.

 

ביום בו הסתיימה באופן רשמי מלחמת העולם השנייה הופיע לפתע בחצר הקיבוץ ארנסט כשהוא נושא בידיו מזוודה ובה כול ציודו האישי.

 

אפוא היית כול השנים? מדוע לא יצרת קשר אתנו כדי שנדע האם אתה עדיין בחיים? שאל המזכיר את החייל החוזר מן החזית.

 

התביישתי. השיב ארנסט קצרות. במשך כול המלחמה הנוראה הזאת ניהלתי את הקנטינה באחד מבסיסי הצבא הבריטי במצריים. לא ראיתי את האויב הנאצי ולא יצא לי לירות אפילו ירייה אחת. יצאתי להגן על העם היהודי מפני הרוצים להשמידו ומכרתי במשך כול תקופת המלחמה וופלות ומסטיקים לחיילים בעלי כושר קרבי נמוך ששירתו בבסיס עורפי כמעט חסר חשיבות. ובעוד אני מוכר דברי מתיקה לחיילים משועממים יצחק ידידי נהרג על הגנת הקיבוץ ובעצם על הגנת הארץ כולה.

 

נכון, התכוונתי לעשות את הראוי בעיני בתקופה הנוראה אותה עברנו כולנו. רציתי לתרום את תרומתי למאמץ המלחמתי של בנות הברית. אלא שהמציאות הפכה את כול כוונותיי על פניהן. נכשלתי כישלון גדול שאין עליו מחילה. והבושה שלי גדולה, גדול מאוד.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: