בחינה סמויה / אבישי גרוסמן

 

בחינה סמויה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ארנון ומנחם שירתו ביחד ביחידה מובחרת. היה זה בשנות החמישים של המאה הקודמת, השנים בהן ניתן כבוד רב למשרתים ביחידות המיוחדות.

איור מאת יעקב גוטרמן

כל חבריהם בקיבוץ שיערו את מה שהשניים שתקו. פעולות תגמול, כניסות ליליות לארצות אויב, פיצוץ בתים בכפרים ערביים שנתפסו כעוינים ועוד כהנה וכהנה עלילות שרובן או כמעט כולן נשארו עלומות. ידידותם של השניים, בני קיבוץ "תפארת" נצרבה באש במלוא מובן המילה, הם מיעטו לדבר על עברם המשותף אבל הרגישו האחד את עולמו של השני. שנים אחדות לאחר שהשניים התקבלו לחברות בקיבוץ החליט ארנון שחיי הקיבוץ אינם מתאימים לו ושנים ספורות לאחר מכן מצא את עצמו מתגורר בניו יורק, נשוי לאישה אמריקאית, למד פסיכולוגיה באוניברסיטה יוקרתית והפך לפסיכולוג מצליח. מנחם נשאר חבר קיבוץ, מילא תפקידים שונים ומגוונים, הקים משפחה ובגיל שבעים וחמש הפך לפנסיונר הנהנה מהחופש לבחור אם לעבוד או להתמסר לתחביביו הרבים.

 

עשרות שנים לא נפגשו השניים. הוריו של ארנון נפטרו האחד אחרי השני ואולי מסיבה זאת ואולי מסיבות אחרות נמנע לחלוטין לבקר בקיבוץ בו נולד ובו חיים עד היום כמה מטובי ידידיו, כולל מנחם.

 

יום אחד, במהלך ארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ קיבל מנחם הודעה טלפונית ובה מודיע לו ארנון שהוא עובר בעוד שעה קלה על הכביש הסמוך לקיבוץ וברצונו להיפגש. מנחם סיים במהירות את ארוחת הצהריים ויצא לכיוון החניה כדי לחכות לחברו אותו לא ראה כבר שנים רבות.

 

עשר דקות מאוחר יותר נעצרה לידו מכונית אמריקאית גדולה ומתוכה יצא אדם זקן. בתחילה לא הצליח מנחם לזהות את האיש. אבל לאחר שניות אחדות זיהה בתווי הפנים של הזקן שיצא לקראתו את דמותו של ארנון, חברו לקבוצה החינוכית ולשירות הצבאי, שותפו לסודות שעדיין נצר את תוכנם לעצמו.

 

השניים לחצו ידיים, התחבקו חיבוק של יציאת ידי חובה ומנחם הזמין את האורח לדירתו. לאחר ששתו קפה, טעמו מהעוגיות שהכינה שולה, אשתו של מנחם, פרשו האחד בפני השני את הקורות אותם במהלך עשרות השנים האחרונות. השניים הקשיבו בדריכות האחד לסיפורו של חברו. "אתה זוכר את, אני לא זוכר בדיוק את שמו, זה שפיקד על הפעולה בה נהרג מפקד המחלקה מגולני..." אמר מנחם במהלך השיחה כאשר אגלי זיעה מרוב מאמץ שטפו את פניו, "זה שהיה אצלנו בקבוצה ואחר כך שירת אתנו ביחידה, נו לעזאזל, השם שלו פרח מזיכרוני, נו איך קראו לו?" "עמיקם רוזנטל, איך אפשר לשכוח את השם הזה", הגיב ארנון ושלח מבט נוקב שהיה בו יותר משמץ של דאגה למצבו של מנחם.

 

דאגתו של ארנון גברה כאשר מנחם התקשה להיזכר בשם הקבוצה החינוכית בה התחנכו שניהם. במהלך השנים במסגרת העיסוק במקצועו טיפל ארנון בלא מעט אנשים שזיכרונם דעך עד שנעלם באופן מוחלט. הוא הכיר היטב את הסימנים המעידים על התחלת התהליך ואפילו גיבש קורס אוניברסיטאי אותו העביר במסגרת הרצאותיו בחוג לפסיכולוגיה שהתקיים באוניברסיטה ידועה בארצות הברית. מכאן שלא התקשה להבחין במהלך הפגישה המחודשת ששותפו לשיחה מתקשה למצוא את המילים המתאימות כדי לבטא את עצמו, לעיתים מנסה למצוא מילים עוקפות או מקבילות כדי להמשיך בשיחה. הוא כבר בדרך אל השכחה הגדולה, חשב לעצמו ארנון בעוד הוא מתמלא צער על מה שעתיד לעבור ידידו ושותפו מאז. הוא זכר כיצד יכולתו של מנחם לזכור כול פרט בעברם הצבאי, הצילה את שניהם ממצבים בהם חייהם היו תלויים להם מנגד.

 

גם מנחם הקשיב לשטף דיבורו של ארנון וניסה לתת לעצמו תשובה האם זיכרונו של חברו לקבוצה החינוכית ושותפו לעלילות הסיירת, אכן תקין ומאפשר לו לבטא את עצמו באופן שוטף וללא שיאלץ לחפש מילים שנתקעות בגרון ומסרבות לצאת. ערנותו של מנחם לאפשרות של היחלשות הזיכרון הלכה וגברה כתוצאה מהעובדה שבשנים האחרונות לקו כמה מחבריו בחולשה בכול הקשור לזיכרון וליכולת ביטוי. הוא חשש ואולי הרגיש את מה שמתחולל בתוכו. אבל ככול שהקשיב לדבריו של ארנון נוכח לדעת שזיכרונו איתן ושום פרט מהעבר לא נשמט ממנו. תחושת קנאה זעירה חלחלה לתודעתו, קנאה שלא יכול היה לה כול ביטוי חיצוני.

 

חצי שנה חלפה מאז הפגישה ומנחם יזם חילופי מכתבים בהם שאל לשלומו של ידידו שהקשרים ביניהם חודשו בעקבות הפגישה המחודשת. במכתביו סיפר לידידו מה עובר עליו באופן אישי ומה קורה בקיבוץ בו נולדו וגדלו שניהם. במהלך החודשים שחלפו נעזר מנחם יותר ויותר באשתו שהייתה מעלה על הכתב את הדברים שרצה להעביר לידיעתו של ארנון.

 

את מכתביו של מנחם כמו כל החומר הכתוב שהגיע על פי כתובתו של ארנון קראה באוזניו בטי אשתו, אבל ספק אם השומע הבין את משמעות המילים שנשמעו מפיה. במשך חודשים רבים נהגה בטי להשיב למכתביו של מנחם מבלי לספר לו על מצבו הרפואי של חברו. מכתביו של מנחם הגיעו באופן סדיר מדי חודש. הפגישה המחודשת עם ארנון נגעה כנראה בעומק החוויות שעברו ביחד, אותן יכול היה לזכור בעוד את המאורעות שהיה מעורב בהם ביום יום התקשה יותר ויותר לשחזר.

 

שלוש שנים חלפו ומנחם מצא בתא הדואר שלו מכתב. הוא לקח אותו לדירתו כדי שאשתו תקרא אותו באוזניו... הוא כבר התקשה בקריאה ולכן העדיף את הסידור הזה. שולה פתחה את המעטפה ומצאה בתוכה נייר מכתבים מדיף ריח קל של בושם, כזה שאפיין את מכתביה של בטי. אחרי דברי ברכה קצרים הפכו האותיות של המכתב לגדולות יותר ובהן דיווחה בטי בלשון עניינית את הדברים הבאים: לפני שנתיים עבר ארנון תאונת דרכים. הוא מוגדר כפגוע ראש קשה ומאז התאונה הוא מאושפז במוסד המתאים לאנשים במצבו. מוחו הפך לוח חלק. הוא אינו מסוגל לדבר כלל אלא להוציא קולות שמעטים מסוגלים להבין למה הוא מתכוון. דחיתי ככול שיכולתי את הדיווח על מצבו של בעלי אבל הרגשתי שאיני יכולה לדחות יותר. אשמח לקבל מכם גם בעתיד מכתבים. במהלך השנים הרגשתי קרבה הולכת וגדלה אליכם כמשפחה החיה בקיבוץ, מקום שארנון נהג לכנותו "בסיס היציאה או השורש שלי".

 

דמעות חמות נקוו בעיניו של מנחם ושולה הגישה לו מטפחת לחה כדי לנגבן. למחרת במסגרת ארוחת הצהריים סיפר מנחם לרותם חברו, על המכתב של בטי. פניו של רותם הרצינו ונראה היה שגורלו של ארנון הולך אל זיכרונות הילדות המשותפים לשלושתם שהיו מלאי הרפתקאות וחוויות שאת כל הפרטים שלהן זכר באופן מלא. במהלך ארוחת הערב המשפחתית סיפר רותם לבני משפחתו את ששמע ממנחם על גורלו של ארנון. במהלך השיחה שהתפתחה מסביב לשולחן קבע רותם: "אחד בדרך ואחד כבר שם", כאשר זיק של שמחה לאיד נשמע היטב בניגון אמירתו, זיק שמקורו, אולי, בעובדה, שבמשך שנים קינא בארנון על שהעיז לצאת מהקיבוץ אל העולם הגדול, צעד שהוא לא העיז לעשות, תחושה שהתחזקה בשנים האחרונות כאשר הקיבוץ, אותו תפס כביתו ומפעל חייו, איבד את אופיו הייחודי והפך לדומה יותר ויותר לסביבה בה הוא מצוי. ואולי הסיבה לניגון המרושע נבעה מהעובדה שזכרונו עדיין תקין ומאפשר לו ליצור חידודי לשון שפעם, בעודם נערים, הצטיינו שלושתם בחיבורם תוך שהם מייחסים אותם לחבריהם בכיתה, למוריהם או לחברי קיבוץ בעלי אפיונים אנושיים בולטים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: