בנסיונר או רגיל / אבישי גרוסמן

|

בנסיונר או רגיל

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

טיפסתי במדרגות האוטובוס, מטבע של עשרה שקלים בידי אותו הושטתי לנהג שהיה לבוש בחולצה לבנה מבהיקה ופניו לא הסגירו את שייכותו הלאומית.

איור מאת יעקב גוטרמן

"בנסיונר או רגיל" שאל בעברית שוטפת ואני הופתעתי. שוב הופתעתי מהקושי לזהות את שייכותו הלאומית של הנהג ובעיקר מזיהוי גילי מבלי להסתמך על התעודה של אזרח וותיק שאבדה לי לפני חודשים רבים. פנסיונר השבתי לשאלתו של הנהג, לקחתי את הכרטיס והתיישבתי על הספסל הקרוב לנהג.

 

בעודי מהרהר בשאלתו של הנהג נזכרתי באמירתה המפורסמת של הסופרת חברת קיבוצנו רבקה גורפיין אשר אמרה לתלמידיה: "הגוף מזדקן אבל הנפש נשארת תמיד צעירה." שנים רבות זלזלתי בקביעה זו. "היא בורחת מעובדות החיים, מהעצב המתגבר בשנים בהם האדם מזדקן, באמצעות אמירות מתיפייפות." חשבתי לעצמי וגם נהגתי להסביר את מחשבתי זאת במסגרת שיחות עם חברי, שיחות שניסו לתהות על אפיונים אנושיים בהקשר למשמעות החיים כפי שהיא נתפסת במצבים אנושיים מורכבים ובגילים שונים בהם מצוי האדם.

 

בימים אלה אני מרגיש שהצדק היה עם רבקה, שרבים מאתנו נהגו לזלזל בה ובאמירותיה. מסתבר שהרטט הפנימי, השילוב של תקווה וייאוש, החיבור התמידי בין חרדות ותקוות, הרגישות לכבוד אישי ולמעמד חברתי, החיפוש ולפעמים ההסתמכות הבלתי מפוענחת על משהו שהוא מעבר לנגלה, כול אלה מתנגנים בתוכי מאז שעמדתי על דעתי. לכול אלה והמקיף אותם בעולמי הפנימי נשאר מקום קבע בו הם מתערבלים אלה באלה ויוצרים את המציאות הרוחנית בה אני חי.

 

נכון, המתבונן החיצוני מזהה פחות או יותר, את גילו של האדם. ההרגשה הפנימית אין ביכולתה לשנות את העובדות הביולוגיות כפי שהן משתקפות בעיני המתבונן. כול אחד מאתנו תולש מלוח השנה כול לילה בחצות את הדף עליו רשום התאריך של היום שעבר, יום שמצטרף אל אוסף הימים שחלפו והפכו לנקודה הולכת ומתרחקת בביוגרפיה האישית של תולש הדף. ואז מתחיל יום חדש בדרך אל העשייה, בדרך אל הזקנה. צדק ידידי הרפתן אמנון חרודי שקבע: "אין אדם שיכול לברוח מהכרומוזומים שלו." ואני מוסיף גם מגילו וגם ממצבו הפיזי הנובע במידה רבה מגילו הביולוגי.

 

חיוני להימנע מהתעלמות מהמציאות הלובשת לעיתים קרובות ביטוי של התחזות. ראוי לאדם בכול גיל להמשיך ולחפש דרכים כדי להיות מעורב, להשפיע ולהמשיך לחפש משמעות לחיי היום יום ההולכים תמיד אל נקודת הסיום שלהם. הבחירה האנושית מתרחשת בתוך מציאות פיזית ורוחנית בה מצוי האדם. והכול צריך להיות במידה, בהתייחסות לנתונים, בידיעת המגבלות ובשמחת היצירה. והחשוב מכול לחיות את החיים השוטפים כאשר האדם נשאר נאמן לעצמו, לקוד הערכי הפנימי שלו, ומסוגל לנקוט עמדות עצמאיות שהן לעיתים עומדות בניגוד לאלה המקובלות בחברה הסובבת אותו.

 

כן, גם נכונות לשלם מחירים. לעיתים כואבים, לעיתים פוגעים בו ובקרוביו כאשר הוא מבטא עמדת מיעוט במסגרת החברה בה הוא חי ומתפקד. וזה לעיתים קרובות קשה, מאוד קשה.

 

תפאדל יא מועלם (מורה, מכובד) אמר הנהג כשהוא עוצר את האוטובוס, פותח את הדלת כדי שיהיה באפשרותי לרדת. שוקרן (תודה) השבתי וירדתי מהאוטובוס. הדלת נסגרה אחרי אבל ההרהורים התלושים לכאורה לא הרפו ממני. חשבתי לעצמי שתפיסה קיומית זאת המציבה את האדם הייחודי במרכז נכונה לכול גיל, לצעירים וזקנים כאחד. גם לפנסיונר וגם לבנסיונר, וכמובן גם לרגיל, כפי שהגדיר נהג האוטובוס בן המיעוטים את סוגי הנוסעים על פי מחויבותם לשלם תמורת כרטיס הנסיעה. בדרך המובילה אל הקיבוץ הכול היה ירוק, פורח, לרוחב מלוא העין והלב.

 

בשעות הערב שידרה הטלוויזיה תמונות מאסון הצונאמי ביפן. למחרת הדגש בשידורים עבר לסכנה הנשקפת לתושבי יפן מהתפוצצות אפשרית של הכורים הגרעיניים שנפגעו אנושות מגלי הצונאמי. יומיים מאוחר יותר שידרה הטלוויזיה תמונות מפלישת כוחות המערב ללוב כדי להפסיק את רצח העם המתחולל שם. חידוש הירי מרצועת עזה לעבר ישובי עוטף עזה השלים את התמונה. "אנחנו יכולים לעשות רק מה שאנחנו מסוגלים לעשות ואת החלק הזעיר הזה עלינו לעשות בצורה הטובה ביותר האפשרית". חשבתי לעצמי מחשבה אופטימית היודעת את קוצר ידנו להשפיע על המתחולל סביבנו אבל מעודדת בחירה מודעת להמשך של חיים פעילים בתחומים הנושקים למציאות בה אנו פועלים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: