בוא הנה בנדיט / אבישי גרוסמן

בוא הנה בנדיט

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"בוא הנה בנדיט", היה אומר יצחק הספר כאשר סיים את התספורת לחבר שקדם לי, הוריד ממנו את הגלימה העוטפת אותו והזכיר לו שעליו לחתום את שמו ואת מספר התקציב שלו בדף הלבן המיועד לכך.

איור מאת יעקב גוטרמן

בעודי מחכה לתורי שמעתי את מונדק מותיקי הקיבוץ שלנו, יוצא רומניה גם הוא, מפנה שאלה מנומסת אל יצחק הספר: "מדוע הוא מכנה את כולנו בכינוי בנדיט שאינו כינוי המכבד את בעליו במיוחד". "אתה צודק", השיב לו יצחק, פניו הרצינו ונראה היה שרעד פנימי מזעזע את כול גופו.

 

יצחק הספר הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. שנים רבות נהג לבוא לקיבוצנו בעקביות של פעם בשבועיים. יום לפני בואו הייתה נתלית רשימה עליה היו מציינים החברים את השעה הנוחה להם לבוא למספרה. בשעות הבוקר היה יצחק נוטל את הרשימה, פותח את החדר ששימש אותו כמספרה מקומית ומתחיל בעבודתו שנמשכה עד שעות אחרי הצהריים המאוחרות

 

אדם מבוגר היה יצחק שהתחיל לספר בקיבוץ שלנו. יליד רומניה שלא הצליח להיפטר מהמבטא האופייני ליוצאי ארצו. שתי שיני זהב בהקו מפיו כאשר חייך את חיוכו המיוחד שגרם לצחוק חבוי בקרב ליצני המקום. ידענו שאת מלחמת העולם השנייה עבר באירופה תחת הכיבוש הגרמני. אלא שרק מעטים העזו לשאול אותו היכן וכיצד שרד את שנות התופת הנאצית.

 

יום אחד בעודו מעביר את התער על עורפי לקראת סיום תהליך התספורת שלי עזרתי עוז והפניתי אליו שאלה ישירה: "תגיד יצחק, איך הצלחת לשרוד את התקופה הנוראה של המלחמה באירופה. והרי", המשכתי ושאלתי, "רוב מכריע של יהודי אירופה, כולל היהודים שחיו ברומניה הושמדו על ידי הגרמנים ועוזריהם בני הארץ שנכבשה על ידם במהלך מלחמת העולם השנייה. כולל, כמובן, גם את הרומנים שידוע שחלקם היו אנטישמים לתיאבון".

כאן הפסקתי וציפיתי לתשובתו.

 

לאחר הרהור של רגע השיב יצחק: "במהלך כל המלחמה שימשתי ספר במחנה בו התאמנו וממנו יצאו לפעולות אנשי הוורמכט וכן גם אנשי ס. ס., הם היו באים אלי על פי סדר שהאחראי על המשמעת במחנה קבע. החיילים נהגו לשבת במספרה שלי, לספר בדיחות, ללגלג האחד על השני ויחידה אחת על זו האחרת. גם אותם הייתי מזרז לשבת על כיסא התספורת

 

במילה,"בנדיט" שלמרות תוכנה הלא סימפטי תאמה את הרגשתי במציאות בה חייתי במשך השנים בהן הייתי כלוא במחנה. במהלך השנים הפכה המילה הזאת למילת חיבה ולכן אני משתמש בה גם במספרה שלכם, כאן בקיבוץ.

 

"תגיד, יצחק, איזה בני אדם הם היו?" שאלתי וציפיתי לתשובה התואמת את השקפתי לגבי הרוע האנושי שבא, לדעתי, לידי ביטוי במעשים של הנאצים ועוזריהם המקומיים שלעיתים היו רצחניים גדולים אפילו מהם.

 

"תאמין לי", פתח יצחק ואמר, "הם היו חברה נחמדים ממש. צעירים תוססים ומלאי אנרגיות של רצון חיים", ולאחר רגע של דממה הוסיף: "מעולם לא התגרו בי על היותי יהודי ונמנעו מלזלזל באישיותי או במקצועי כספר".

 

"בהתנהגותם במספרה," הוסיף ואמר "הם היו דומים מאוד להתנהגותם של הצעירים שלכם, כאן בקיבוץ... עיתונים כמובן לא היו בהישג ידנו שם במחנה וכמובן שגם לשמוע חדשות ברדיו לא היה באפשרותנו. כך שלא ידעתי באופן מוחלט מה שעוללו צעירים אלה במהלך המלחמה לקורבנותיהם, בעיקר, כמובן, ליהודים, בתוכם כול בני משפחתי. אם לומר לך את האמת הרי שמההכרות אתם כאנשים צעירים מלאי חיים הזקוקים לתספורת לא הייתי מאמין שהדבר אכן אפשרי". כאן הפסיק יצחק את דבריו, הוריד ממני את החיפוי הלבן שהגן על בגדי מפני השערות שנפלו מראשי, קבע במבטא רומני בולט שעכשיו אני נראה יותר יפה וביקש את "הבנדיט" שהיה רשום בתור אחרי לתפוס את מקומו על כיסא הספר. לפני שעזבתי את המספרה בדרך החוצה הסתובב אלי יצחק והתוודה: "אני זוכר אותם אחד אחד, צעירים נחמדים בראשית דרכם בחיים, הם היו בימים ההם בני גילי ואפילו צעירים ממני. ולמרות מה שאני יודע בימים אלה על מעשיהם הנוראים במהלך המלחמה איני יכול להרגיש רגש של שנאה כלפיהם. לעיתים, תתפלא, אני אפילו מתגעגע להוויה המיוחדת של המספרה שלי, שם במחנה הצבאי הגרמני בו הייתי כלוא כאדם צעיר במשך שלוש שנים".

 

מוזר, חשבתי לעצמי. מוזר. אבל אולי גם תואם את טבעו המורכב של האדם?

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: