אטימות מוזרה / אבישי גרוסמן

 

אטימות מוזרה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הם ישבו והמבוכה ניבטה מפניהם. זוג מבוגר, חברי קיבוץ ותיק בדרום הארץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

רבקה, שבחודש זה מלאו לה שבעים וחמש. שנים היא סובלת ממחלת לב נדירה. מיטב הרופאים ניסו לטפל בה ובמהלך חייה עברה סדרה של ניתוחים קשים שבסופם נשארה מוגבלת בתנועה אבל ערנית כמו פעם, בימי נעוריה מלאי העשייה.

 

לצדה ישב רונן. בעלה ובן גילה, קצין צנחנים בעל עבר צבאי מפואר שחלקו עדיין נשאר חסוי. תמיד התפאר רונן בבריאותו הטובה. כמעט ולא ביקר במרפאת הקיבוץ. והס מלהזכיר את קופת חולים האזורית או בתי חולים. אלא שלפני שנה התגלה בגופו סרטן אלים שתקף בבת אחת את כול מערכות גופו. הוא הצטמק באחת. כלי שהפך לשבר כלי, היו נוהגים לומר חבריו בשיחות מודאגות אותן ניהלו שלא בנוכחותו, כמובן.

 

בצדו השני של השולחן ישב תומר קוצר. איש צעיר, עב-בשר שהבעה של שביעות רצון עצמית לא משה מעל פניו. לפני שנה נבחר תומר להיות מזכיר הקיבוץ וזאת לו הבוררות הראשונה בה הוא מייצג את האינטרסים של הקיבוץ אל מול חברים הטוענים שקופחו על ידי הממסד הקיבוצי אותו הוא מייצג בחדר זה. בראש השולחן יושבים שלושה בוררים. הם נשלחו מטעם הממסד התנועתי בניסיון ללמוד את מהות המחלוקת בין החברים לבין מוסדות הקיבוץ ולפסוק מהו הפתרון הנכון והצודק לחילוקי הדעות שהתגלו.

 

הבורר המכהן כיושב ראש הישיבה פתח והסביר את חוקי הבוררות התנועתית. הצדדים החלו להשמיע את טיעוניהם, הבוררים שאלו שאלות הבהרה, מדי פעם הדיון התלקח ומיד חזר אל טון תרבותי של שיחה בין חברים. החדר היה מלא במתח כבוש, נסתר מן העין אבל גלוי ללב. רבקה ורונן הרגישו פגועים מהחלטותיו של הממסד הקיבוצי, טענו שנעשה להם עוול, נהגו בהם איפה ואיפה בהשוואה לחברים אחרים בני גילם, ועל כך, אמרו השניים בהתרגשות, אינם מוכנים לסלוח. תומר הקשיב, מדי פעם לקח את רשות הדיבור והסביר בנחת את עמדת הממסד הקיבוצי הנשענת על הצורך לכבד החלטות קודמות ובעיקר פסיקות של בתי משפט שדנו בנושאים דומים לנושא בו דנה בוררות זאת. טון דיבורו היה ענייני, לעיתים אפילו נוקשה, ומדי פעם במהלך הישיבה הזכיר בגלוי או ברמיזה את עברם של השניים בתחומים שונים, רובם כאלה שאינם מחמיאים להם.

 

רבע שעה לאחר תחילת הדיון שם לב אביטל לשם, יושב ראש צוות הבוררים לתופעה מוזרה. במהלך כול הישיבה לא הפסיק תומר קוצר להקיש על מקשי הטלפון הסלולרי שלו. רק כשנטל לעצמו את רשות הדיבור הפסיק להקיש אל המקשים, אמר את שהיה לו להגיד ומיד חזר להקיש. בני הזוג דיברו מדם ליבם ומזכיר הקיבוץ המשיך להקיש כאילו אינו שומע ואם שומע אינו מתייחס.

 

תגיד, לא התאפק יושב ראש הישיבה והפנה את פניו לעבר המזכיר. מה בדיוק אתה עושה שם עם הטלפון הסלולרי שלך במהלך כול הדיון שלנו כאן.

 

אני ממשיך לעבוד. השיב המזכיר בנחת. במהלך הישיבה אני משיב לשאלות שמופנות אלי כמזכיר באמצעות הטלפון שלי. אני מסוגל, המשיך והסביר, לעשות שתי עבודות בעת ובעונה אחת. גם להקשיב, גם להתייחס לנאמר בישיבה זאת וגם להשיב לשאלותיהם של חברים המחכים לתשובתי בנושאים החשובים להם. מזכיר כמלאך, חשב לעצמו אביטל אבל לא אמר דבר.

 

הישיבה המשיכה להתנהל, התקתוק המשיך להישמע ורק פניהם של שני בני הזוג כאילו התארכו והעלבון נשקף מהם בבהירות הולכת וגוברת. בתום השלב של הצגת עמדות הצדדים עזבו בני הזוג והמזכיר את חדר הישיבות. ואז החל שלב ההתלבטות של הבוררים. הטיעונים של בני המשפחה היו ברורים ועמדת הנהלת הקהילה הובהרה גם היא. על פניו, כפי שנוהגים לומר עורכי הדין, היה ברור שהדין היבש תומך בגרסתו של הקיבוץ. היו פסיקות קודמות, היו תקדימים וקיימות החלטות אותן קיבלו מוסדות הקיבוץ עליהן ניתן להסתמך כדי לפסוק בין הצדדים. לעומת זאת בלטה העובדה שהצדק המהותי, זה שמעבר להחלטות ולתקדימים יבשים, עומד לצדם של בני הזוג הוותיקים. היה ברור שנעשה להם עוול, אמנם ברשות ואולי גם בסמכות, אבל העוול צעק את צעקתו. לאחר התלבטות החליט צוות הבוררים לכבד את החוק היבש הנשען על פסיקות ותקדימים ולדחות את בקשתם של בני הזוג לתקן את העוול שנעשה להם על ידי מוסדות הקיבוץ. והרי בקשתם הייתה פשוטה ואנושית. רצונם היה שהמדרכה שתיסלל לעבר ביתם המשופץ תעקוף את העלייה התלולה עליה קשה להם לטפס ותגיע לביתם בשולי הגבעה. עלות בקשתם לא חרגה במאומה מהעלות של סלילת המדרכה במסלול המקורי. אלא שבקשתם עמדה בניגוד לתוכנית המתאר המקומית שאושרה בשיחת קיבוץ ולדעת מוסדות הקיבוץ ועורכי הדין המגבים את החלטותיהם אסור מבחינה חוקית לחרוג ממנה. בדרך חזרה לביתו הרגיש אביטל את אותה תחושה מוכרת שמשהו השתבש. ניסה לנמק לעצמו מדוע בחר צוות הבוררים לפסוק כפי שפסק, כלומר להעדיף את גרסת הקיבוץ על פני גרסת החברים. במהלך הדרך לביתו ניסה לשכנע את עצמו שאכן פסיקתם הייתה צודקת. והרי אין זה מסמכותם לפסוק בניגוד להחלטות מוסמכות של הקיבוץ ובמיוחד כאשר אלה מגובות על ידי ייעוץ משפטי. אבל הספק המשיך לנקר במוחו ולא נתן לו מנוח.

 

חודש לאחר שהבוררים פסקו את פסיקתם מצא אביטל לשם, שכהן, כאמור, כראש צוות הבוררים, בתא הדואר שלו מכתב ללא כתובתו של השולח. הוא מיהר לפתוח את המכתב וקרא בו את השורות הבאות:

שלום אביטל. שמתי לב שבמשך ישיבת הבוררות כולה, בה ייצגתי את עמדתה הרשמית של הנהלת הקהילה של קיבוצי, עינייך הביעו אי שביעות רצון, הייתי אומר אפילו הסתייגות מהנימוקים בהם השתמשתי כדי לחזק את עמדת הקיבוץ.

תקוותי הייתה שאתם, צוות הבוררים, תעשו את מה שאני כמזכיר לא הצלחתי לעשות במהלך ישיבות ארוכות של הנהלת הקהילה. הייתי משוכנע שתפסקו לטובת בני הזוג. את המכתב הזה אני שולח לך כדי להביע בפנייך את אכזבתי מתוכן החלטתכם.

 

פעמים אחדות קרא אביטל את המכתב המפתיע והתמלא בושה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: