אסוציאציה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

תמיד היא חיכתה לי בשעות אחרי הצהריים המאוחרות עיניה התבוננו בי בשקיקה אוהבת, גופה נמתח לאחור בציפייה לטיול המצפה לנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

רק לנו בשדות קיבוצנו. אהבתי את המתח שנלווה לציפייתה, את גופה הגמיש, את התנועה שבטרם יציאה. היינו צועדים בניחותא, בצעדים מדודים זה לצד זו, ונהגתי להשמיע באוזניה אמרות חיבה בעוד אני מלטף את גבה החלק.

 

את השם חצב נתן לה יונתן נכדי הגדול. עורה החום היה מבריק והוא אהב ללטף אותה בכול הזדמנות שנקרתה לו. כלבת ציד זריזה, חסרת מנוח, נבחנית שאינה נושכת. בשעות ערב מאוחרות במהלך טיול בשדות הקיבוץ נעלמה חצב. קריאות בשמה, שריקות המוסכמות על שנינו, תחנונים שהשמעתי בקול גדול לא הועילו. הכלבה נעלמה ולא חזרה יותר למלונתה. חיפשנו בכול מקום אפשרי, פרסמנו מודעות בעיתוני האזור, בני שוחח עם הווטרינר האזורי וביקש את עזרתו במאמץ למצוא את הכלבה. אבל הכול היה לשווא. המלונה, ביתה במשך חודשים של הכלבה חצב נשארה ריקה ועם הזמן שחלף קיבלה את הצורה המוזנחת האופיינית לבית שנעזב מדייריו.

 

במהלך החודשים שחלפו מאז נעלמה הכלבה כהה מעט הצער על היעדרה, הבכי של יונתן הפך לשאלה קבועה מתי תחזור חצב ולתשובה קבועה שלי ושל אביו, בקרוב. וכך חלפו להם שבועות וחודשים. יום אחד בישר לי בני בשמחה שהצליח למצוא את חצב באחד הכפרים הערביים בגליל. התמלאתי שמחה גדולה על שובה של אהובתי ושותפתי לטיולי אחרי הצהריים בשדות קיבוצנו.

 

אלא שמבט חודר יותר בדמותה של הכלבה שנמצאה גילה שבני טעה בזיהוי. אמנם הכלבה החדשה שהביא דומה כשתי טיפות מים לחצב, כלבתנו שאבדה, אבל זאת לא אותה הכלבה. היא אחרת, דומה אבל לא זהה. למרות הטעות בזיהוי גרמה לי להביא אותה לביתנו.

 

נשאיר אותה אצלנו ונגדל אותה ליד ביתנו, במלונה ששימשה את חצב, קבע בני וכך היה.

יונתן נתבקש לתת לה שם והוא הציע לקרוא לה אסי. הצעתו התקבלה ומאז משמשת לי אסי הדומה דמיון מדהים לקודמתה חצב, שותפת לטיולים במסלול בו הייתי קודם צועד עם חצב שנעלמה.

 

אהרון שותפי לשיבוצי שבת ברפת הוא גם שותפי לשולחן בחדר האוכל. אוהב ספר הוא אהרון, מתמצא בנושאים רבים, מבטו מהורהר וממעט במילים. הקשבתו דרוכה כאילו מנסה להבין את הדברים שהמילים מנסות אולי לכסות. במהלך ארוחת צהריים דשנה בחדר האוכל של הקיבוץ סיפרתי לו את סיפור הכלבה שנעלמה ומחליפתה שזכתה לבית חם אצלנו בזכות טעות בזיהוי של בני. במהלך סיפור המעשה הבחנתי בחיוורון עז שעטף את פניו של אהרון. הבנתי שמשהו קורה לו, משהו עבר עליו והתמלאתי מבוכה. החלטתי לקום, להביא לי כוס תה מהפינה בה ניצב מחם המים החמים בניסיון להימנע מלהיות נוכח במציאות המביכה שמילאה את השולחן.

 

כשחזרתי וכוס התה החמה בידי מצאתי את אהרון יושב כאילו קפא על מקומו ופניו שקודם היו חיוורים הפכו לסמוקים. זיעה כיסתה את פניו ונראה היה שמשהו מציק לו.

 

מה קורה לך, ארהל'ה, אתה מרגיש לא טוב? להביא לך משהו לשתות?

 

שום דבר, שום דבר, השיב אהרון בקול חנוק והפנה מבטו אל תקרת חדר האוכל.

 

לאחר דקה של דומיה דרוכה התחיל אהרון לדבר כאילו לעצמו.

 

הסיפור שלך על הכלבים, במיוחד על הכלבה שניצלה מחיי שוטטות בכפר ערבי בזכות טעות בזיהוי, עוררה בי אסוציאציות מעברי. מעולם לא סיפרתי לאיש, אפילו לא לעצמי, כיצד ניצלתי מידיהם של החיילים הגרמנים.

 

אתה יודע, המשיך את סיפורו, שנולדתי בכפר קטן בפולין שנכבשה כבר בראשית מלחמת העולם על ידי הצבא הגרמני. יחידת ה-ס.ס שהתמקמה בכפר שלנו רצחה יהודים ללא רחם. נשים, גברים ילדים וזקנים ללא אבחנה וללא רחמים. אני הייתי בן שבע כאשר נרצחו הורי בכיכר העיר יחד עם רוב רובם של יהודי עיירתנו. מהתעלה בתוכה הסתתרתי ראיתי ושמעתי הכול. זה היה נורא. תאמין לי זה היה גיהינום ממש. פתאום בעודי מתבונן מבעד למעבה השיחים שמעתי קולות של איש ואישה המדברים ביניהם בפולנית. ניסיתי להסוות את עצמי, להתחפר באדמה הקשה ולא הצלחתי. השניים, זוג פולנים בשנות השלושים לחייהם גילו את מחבואי, קראו לי להתקרב אליהם. לא הייתה לי אפשרות להתחמק וניגשתי בצעדים מהוססים אל הזוג שגורלי מעתה היה נתון בידיהם, לחיים ובעיקר למוות. השניים התבוננו בי ובמבטם זיהיתי הפתעה והתרגשות. הם דיברו ביניהם בהתרגשות גדולה, את רוב הדברים שהשמיעו לא הבנתי. הם דיברו במהירות והשתמשו במילות סלנג מקומיות שלא היו מוכרות לי. לבסוף הושיטה לי האישה את ידה ויחד פסענו עד שהגענו לביתם של השניים שהיה ממוקם בקצה העיירה. בבית זה, בתוך חדרון שהיה מוסווה מתחת למיטת הזוג ביליתי ארבע שנים, עד שהסתיימה המלחמה.

 

שלושים שנה מאוחר יותר, הבאתי את בני הזוג, סטפן ואוגניה לארץ, כדי שיקבלו את אות חסידי אומות העולם. במהלך ביקורם בארץ, כולל בקיבוצנו, שאלתי אותם מדוע החליטו להציל אותי, ילד יהודי בלתי מוכר להם ולסכן בצעדם זה את חייהם ואת חיי בני משפחתם.

 

הסיבה היא, השיבה אוגניה בשפה פולנית שוטפת שבמהלך ארבע השנים ששהיתי בביתם למדתי להבינה, שהגרמנים הרגו, אולי בטעות, את בננו מארק שהדמיון בינך לבינו היה מדהים. אנחנו נוצרים והאמנו שאלוהים שלח אותך אלינו במקום הבן שנהרג מכדורי הגרמנים. וכך ניצלתי. אני הייתי אסי שבאה לביתכם במקום חצב שנעלמה.

 

אהרון קם ממקומו, נטל את מגש הכלים בדרך אל מכונת השטיפה. נשארתי עוד דקות אחדות לשבת במקומי, מזועזע ומופתע מהכיוון אליו התגלגלה שיחתנו.

 

חמש שנים מאוחר יותר נפטר אהרון. דום לב קבע הרופא. רינה אשתו מצאה אותו בבוקר שוכב במיטתו, פניו חיוורים והקמטים שמילאו בדרך כלל את פניו כאילו התיישרו.

 

למחרת היום התאסף הקיבוץ כולו מתחת לחדר האוכל כדי ללוות את אהרון בדרכו האחרונה. הארון, מכוסה בדגל הקיבוץ, הועמס על העגלה המיוחדת עליה נוסעים חברינו בדרכם האחרונה. שיירת האבלים נעה באיטיות לעבר החורשה, בה אמור היה להתקיים הטכס הנערך לכבודם של כול חברינו ההולכים לעולמם.

 

פתאום ראיתי את אסי. היא קרעה את השרשרת ורצה לצד העגלה עליה היה מונח ארונו של חברינו אהרון כאשר שיירי השרשרת נגררים אחריה.

 

מיד כשהבחנתי בליווי המוזר ניסיתי לתפוס את אסי בקולרה ולגרור אותה לעבר מלונתה. היא ברחה בריצה מהירה ונעלמה מעיני. אז נזכרתי בסיפורו של אהרון בארוחת הצהריים ההיא.

 

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: