הלחמניות של עראפת / אבישי גרוסמן

הלחמניות של עראפת                          

אבישי גרוסמן – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

                                                                 

שמח וטוב לב כשחיוך על שפתותיו נכנס שמחה המורה לחדר האוכל. במקום עמדה שתיקה גדולה, רחש לא נשמע, והעיניים של כול יושבי חדר האוכל שהיה מלא עד אפס מקום, התמקדו בסוניה רכזת הבניין ובמלכה רכזת חדר האוכל שעמדו חבוקות ומסביבן מעגל של חברים מתבוננים ושותקים.

יעקב גוטרמן, העוגן

עד שהתקרב שמחה אל השתיים חשב לתומו שהחיבוק בין השתיים חיבוק של ידידות הוא. רק שהתקרב שם לב שפניהן של השתיים אדומות מרוב מאמץ, חרחורי כעס ועלבון נשמעו נאמרות בלחש הדומה ללחישת נחש. שמחה הבין שלפניו ריב שהתגלגל לתגרת ידיים, תופעה מאוד לא נפוצה בחצרו של קיבוץ. בפרץ של נכונות, הפריד המורה בין השתיים, חיבק את כתפה של סוניה רכזת הבניין, מזג לה כוס תה ולקח אחד גם לעצמו, ולאחר שנרגעה שאל אותה לסיבת הסכסוך שהתגלגל עד לאחיזה תוקפנית בדרך אל הרמת ידיים.

 

תשמע, פתחה סוניה ואמרה, אתה הרי יודע שאני לא חסידה גדולה של ערבים באשר הם ערבים. את דעותיי הפוליטיות אתה מכיר היטב ואי אפשר לחשוד בי ששיניתי אותן בימים האחרונים. אבל כאשר אני עובדת עם פועלים ערבים, אני מתייחסת אליהם כאל בני אדם ולא אסכים שמישהו יפגע בכבודם. מה שקרה לפני דקות אחדות, כאן בחדר האוכל של הקיבוץ שלנו, שהפועלים הבונים את אולם הספורט החדש שלנו, פועלים העובדים קשה ובמסירות גדולה, לקחו מהסלסלה בה היו מונחות הלחמניות שתי לחמניות לכול אחד, במקום לחמנייה אחת כפי שאומר הכלל הבלתי כתוב שלנו. 

 

כאשר מלכה שמה לב שהלחמניות בסלסלה נתמעטו, הבינה את הסיבה, היא נגשה אל השולחן בו ישבו הפועלים, האמרה להם בקול גדול שנשמע בכול חדר האוכל " אצל עארפאת לא הייתם מקבלים שתי לחמניות לארוחת בוקר". הפועלים, עליהם אני אחראית שמעו, הבינו, נעלבו, קמו ועזבו את חדר האוכל כאשר המגשים המלאים כולל הלחמניות נשארו על השולחן.

 

כאשר הגעתי לחדר האוכל, פגשתי בהם ביציאה כאשר עיניהם הביעו עלבון שאיני יכולה לתארו במילים. נכנסתי פנימה, תפסתי את מלכה ושאלתי אותה האם הסיפור שסיפרו לי הפועלים נכון. היא אשרה לי את אמיתות הדברים כאשר היא מוסיפה דברי הסבר שגם גדול אויביהם של הערבים לא מעז להשמיע.  

איבדתי את יכולת השליטה העצמית, תפסתי אותה בצווארה בעוצמה רבה, ומכאן התפתח הריב שאת סיומו ראית כאשר נכנסת לחדר האוכל.

 

המורה שמחה, שתמיד התאפיין בהססנות ובספקנות כרונית, התמלא כעס שהתקשה לשלוט בו, קם ממקומו, נטל שקית ניילון ובה עשרות לחמניות מתוך הסלסלה, ויצא אל מתחם הבנייה של אולם הספורט. בהגיעו מצא את הפועלים הערבים לבושים בבגדים נקיים, אלה שהגיעו אתם מבתיהם לפני שהחליפום בבגדי העבודה המהוהים. סעיד, הוותיק שבין הפועלים, אותו פגש שמחה בכניסה למתחם הבנייה, שלח לעברו של שמחה עיניים עצובות, עיניים מהן נשקף עלבון וצער גדול. מבלי מילים, פתח שמחה את השקית ומהן נתגלגלו על שולחן העבודה עשרות לחמניות טריות המדיפות ריח ניחוח.

 

כאשר אחרונת הלחמניות כבר הייתה מונחת על השולחן, סידר אותן שמחה בזוגות, קיפל  את השקית, שלח מבט אל חבורת הפועלים הערבים ועזב את המקום.

 

כעבור שעה חזרו הפועלים לעבודתם כאילו דבר לא קרה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: