אחד משלנו / מאת אבישי גרוסמן

אחד משלנו
מאת אבישי גרוסמן, עין שמר, 2003
איור מאת יעקב גוטרמן

גון התגלגל לקיבוצנו אי שם בשנות השישים. תחילה כמתנדב ולאחר מכן כתושב המקום ללא הגדרת שייכות מדויקת. לאחר שלוש שנות  שהייה במקום נעלם. מישהו סיפר שגון החליט להמשיך את נדודיו בעולם בטרם יתקע יתד במקום כלשהו. זכר אישיותו נטשטש והלך עד שהפך לפרודה בזיכרון הקולקטיבי של המקום. מדי פעם, בשיחות אגביות שניהלו אנשי הקיבוץ בינם לבין עצמם נהגו להזכיר את ההולנדי הנחמד, יפה התואר, שחי במקומנו במשך שנים מספר והמשיך בדרכו למקום מן המקומות שאיש לא ידע מהו.

יום אחד, שנים מספר לאחר שיצא למסעותיו חזר גון למקומנו. למחרת הגיעו לבש בגדי עבודה והתייצב לעבודה במטע, כאילו לא נעדר מחצרנו שנים מספר. לחבריו המקומיים הסביר שבכול מסעותיו שנמשכו  שנים מספר וכללו מדינות ותרבויות מגוונות, לא פגש חברה יפה יותר, צודקת יותר מהקיבוץ. "רק כאן אני מרגיש כאדם שווה ערך ליתר חברי הקיבוץ. למרות שאינני יהודי מתייחסים אלי החברים כאל אחד משלהם". חבורת המקשיבים לדבריו של הזר המוכר, שלחה מבטים מצטלבים ביניהם, המבוכה שנבעה מההפתעה שעוררו דבריו של גון, נתעבתה ומילאה בנוכחותה את החדר כולו. ראשון התאושש יאיר, חברו לענף המטעים של גון. "אני מופתע מאוד מדברייך" פתח את דבריו בקול מהוסס שהלך והתייצב ככול שהמשיך בדבריו. "הקיבוץ זאת חברה בה לפרזיטים יש מצע גידול מיוחד. חלק עובדים קשה והאחרים חיים על גבם. אני התייאשתי מהשיטה בה מתנהל הקיבוץ במשך שנים. ולכן, כול כך הופתעתי מדברייך. לדעתי עלינו לעבור מהר ככול האפשר לשיטה של ניהול קפיטליסטי. היודעים לנהל ינהלו והאחרים, משוללי כשרון הניהול, יישמעו להוראותיהם של המנהלים. ככה מתנהלים הדברים בכול ארצות המערב, ארצות שאל תרבותם אנחנו שייכים". כאן הפסיק יאיר את הצגת דבריו ונעץ מבט נוקב ישר אל פניו של גון.  "ואני, מה יהיה מעמדי בחברה הרצויה לך?" שאל  גון לאחר רגע של שתיקה טעונה. "לצערי עלי לומר לך את האמת" התערב בשיחה עמית, מרכז המשק. "אם הקיבוץ יחליט לקלוט אותך כחבר, דבר שאני מסופק בו מאוד, תיאלץ להסתפק במעמד של עובד רגיל  הזכאי למשכורת נמוכה. רכז הענף יהיה רשאי לקבוע את מעמדך בענף, את גובה שכרך, ואפילו  את זכותך להמשיך ולעבוד בו." גון התבונן ארוכות בפניו של עמית שאותו זיהה תמיד עם הקיבוצניק הקלאסי, כזה המתנדב ללא חשבון לכול משימה והמכבד כול עבודה באשר היא. השיחה התגלגלה לפסים קלילים יותר, החליפו ביניהם בדיחות מקומיות ולעסו את הבוטנים הטריים שהובאו מהכולבו. כאשר נשתררה שתיקה של רגע התחיל גון לדבר. "אתם זוכרים שכאשר החלטתי לפני שנים אחדות להמשיך את הטיול שלי בעולם, נסעתי להולנד, ארץ מולדתי.  היה חסר לי כסף והייתי נאלץ לצבור לעצמי סכום שיספיק לי להתחלת המסע שאמור היה להתרחש בדרום אמריקה. אבל כפי שיתברר לכם עכשיו לעולם לא הגעתי לשם. במשך כול השנים בהם נעדרתי מהקיבוץ שהיתי בהולנד. את החלק הראשון של התקופה עבדתי עבודה קשה במפעלו הפרטי של ריקי, חברי למסע הגדול שהיה גם הוא תקופה ארוכה בקיבוץ, יחד איתי. אתם ודאי זוכרים אותו, במיוחד את ההתכנסויות אותן ארגן בהן השתתפו באופן קבוע חלק מבני הקיבוץ.  כאשר נפגשנו בעיר הולדתנו המשותפת התחבקנו, הלכנו ביחד לשתות משהו בפאב המקומי ואפילו נסענו ביחד לטיול משותף, זכר לימים בהם טילנו ביחד. ימים אחדים לאחר מכן הזמין אותי חברי מנוער לעבוד במפעל הצעצועים השייך לו ולאחיו. בתחילה התנהלו יחסנו האישיים על פי הדפוס אותו למדנו בקיבוץ. היינו נוהגים להיפגש אחרי סיום יום העבודה, הולכים ביחד לשתות ולאכול במסעדות בהן היינו נוהגים לבקר כשהיינו צעירים יותר. במהלך יום העבודה היה ריקי נוהג לשאול אותי לדעתי בנושאים שונים, לעיתים מקצועיים ולעיתים אישיים מאוד הנוגעים לו ובני משפחתו. משחלפו חודשים אחדים התחלתי להרגיש שמשהו מתחיל להשתנות. איזו קרירות החלה נושבת מכיוונו של ריקי אלי. פגישותינו נעשו יותר ויותר נדירות. ריקי  היה חולף על ידי בעומדי ליד המכונה כאילו אינו רואה אותי כלל. יום אחד נקראתי למשרדו שהיה ממוקם בקומה השניה של הבניין. כאשר נכנסתי לחדר ראיתי את ריקי יושב מאחורי שולחן מנהלים ארוך, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת היטב, ובמרכזה עניבה בצבע אדום לוהט. לאחר אמירת היי מרופרף פתח ריקי את השיחה ואמר. "גון ריקליף. אתה ודאי מרגיש שאני מאוד לא מרוצה מעבודתך במפעל שלי. התוצרת שלך נמוכה, איכות העבודה גרועה ואתה מבזבז המון זמן מתוך יום העבודה בשיחות עם עובדים אחרים.  מנהל המחלקה בה אתה עובד הציע לי לסיים את עבודתך במפעל שלנו. קיבלתי את הצעתו ולכן החודש הזה הוא החודש האחרון לעבודתך אצלנו. לאחר שהודיע ריקי את הודעתו סימן לי בראשו שהשיחה הסתיימה ומבחינתו אני יכול לעזוב את החדר. הייתי המום. אולי יותר מכל, תתפלאו, פגע בי אזכור שם משפחתי. כאילו הייתי אדם זר, אביזר שהוא חלק ממכונת הייצור. רגלי לא נשאו אותי בדרך אל מחוץ לחדר למרות שיותר מכול רציתי לעשות זאת. ראשי התמלא בתחושה עמוקה של עלבון הנוגע בצער ואכזבה. לאחר דקות אחדות אספתי את עצמי ויצאתי בצעדים כושלים אל מחוץ לחדר. צעדי הובילוני אל המקום בו עמדה המכונה אותה הפעלתי בחודשים האחרונים. נטלתי את התיק בו הייתי מביא את ארוחת הצהרים, ובלי לומר מילה לשותפי בהפעלת המכונה עזבתי את תחומי המפעל. לתמיד. מעולם לא חזרתי למקום כדי לבקש מהנהלת המפעל את יתרת המשכורת המגיעה לי.

במשך שבועות ביליתי במיטה, נים ולא נים, ואילולא בעלת הבית בו שכרתי חדר שהבינה שקרה לי משהו קשה במיוחד והעמידה כול בוקר קצת אוכל על שולחני, הייתי אולי מסיים את חיי במיטת הצער והעלבון. תמונות הלקוחות מעברי חזרו והופיעו, חזרו ותפסו מקום בעולמי הפנימי. התמונות שהופיעו בתדירות הגבוהה ביותר היו תמונות הלקוחות מחוויות היותי מתנדב בקיבוץ הזה.

אתם כולכם, במיוחד אתה עמית, מילאתם תפקיד משמעותי ביותר בתמונות דמיוניות אלה. זכרתי את החוויות המשותפות אותן עברנו ביחד, את סחיבות  הממתקים מהכולבו מהם נהנינו במשותף. במיוחד הופיעו תמונות הישיבה על הדשא, סביב אבטיח אדום, אותה ידע עמיקם לפרוס בצורה אומנותית ממש. התמלאתי בזיכרונות חמימים כאשר עלו בתוכי התמונות בהן ריקי ואני, מתנדבים שבאו אל הקיבוץ ממקום רחוק, אחר ושונה כול כך, יושבים ביניכם כשווי ערך, בני אדם כמוכם.

אחרי שבועות אחדים, פתאום וללא סיבה מוגדרת קמתי מהמיטה, התלבשתי והחלטתי שאני חוזר מייד לקיבוץ במגמה להתקבל בו כחבר. התחלתי בעשיית הסידורים המתאימים, לוויתי כסף מחבר שהיה מוכן להעניק לי את הנחוץ לי כדי לשלם את מחיר הטיסה לארץ. יומיים לפני מועד הטיסה לארץ, בעודי יושב ולוגם קפה בבית קפה אפלולי, בו ביקרתי פעם ראשונה, שמעתי מאחורי קול מוכר הקורא בשמי. סובבתי את ראשי ולעיני נגלו פניו של איציק, בן קיבוצכם, מי שהיה שותף לחלק מהתעלולים אותם ביצענו במשותף. החלפנו ברכות, פתחנו במילים של סתם, ותוך דקות אחדות הגענו לשיחת נפש לה הייתי זקוק, כנראה, באופן מיוחד.


איור מאת יעקב גוטרמן

סיפרתי לאיציק את מה שקרה לי, את השתלשלות היחסים שלי עם ריקי, אותו כמובן הכיר היטב. בסופו של דבר פרשתי לפניו את תוכניתי לחזור לארץ במגמה להיות חבר קיבוץ. פניו של איציק העידו על הקשבה דרוכה לדברים שהשמעתי. שתיקתו הייתה מלאת הבעה, שתיקה שיש בה ניסיון אמיתי להבין את המשמעות שמעבר למילים. הרגשתי את כנותו ואת רצונו להיות יחד איתי במציאות אליה נקלעתי. דברי הנרגשים התארכו מאוד והתקשיתי להפסיק את שטף הרגשות שהתלבשו במילים שיצאו מפי.

"אתם רוצים מנה אחרונה על חשבון המקום" פנה אלינו המלצר שחיכה דקות אחדות עד שעשיתי הפסקה קצרה בשטף דיבורי ואז ניתנה לו ההזדמנות להשחיל את שאלתו. לאחר שסיימנו לאכול את מנת הגלידה אותה הזמנו, פתח איציק ואמר. "היה לי קשה מאוד לשמוע את מה שסיפרת לי. אני זוכר את ריקי כאדם חברתי, איש רעים להתרועע. ולכן, כול כך מפתיעה אותי  דרך התנהגותו.

כנראה  שאנשים משתנים כתוצאה ממצבם הכלכלי ומעמדם הכלכלי במערכת. אתה צריך לדעת שכדי שאדם יהיה מסוגל להתייחס בגובה העיניים לכול אדם באשר הוא אדם, צריך שיהיה מסוגל להפנים לתוכו את האמונה שכול בני האדם שווים בערכם האחד לשני. וזה תהליך קשה שנמשך לעיתים חיים שלמים. הקיבוץ הוא ניסיון מתמשך לאפשר לחבריו להפנים את היכולת הזאת, ניסיון שלעיתים מצליח ולעיתים קרובות למדי גם נכשל. הויכוח המתנהל בשנים האחרונות בתוך הקיבוצים בעצם נוגע בעיקר בנושא זה.

במציאות הקיימת בקיבוצים עולה מאוד מפלס החשדנות ולעיתים מציף את ממד האמון. אנשים רבים הפכו ליותר חשדניים, יותר מתגוננים בפני תחבולות שיכולות להיות מופנות אליהם מצד גורמים חיצוניים או לחלופין מצד מוסדות הקיבוץ." כאן הפסיק איציק את שטף דיבורו, נעץ עיניו בבן שיחו והמשיך,  "ולכן, חברי קיבוץ לא אוהבים לקלוט לתוכם אדם שנכשל בחוץ, כזה שבא לקיבוץ כתוצאה מחוסר יכולת להתפרנס בחוץ, כברירת מחדל. הסיפור שלך יכול להיתפס על ידי חברי הקיבוץ כמשהו המזכיר ברירת מחדל. וזהו שער רע מאוד להיכנס בו לקיבוץ בימינו אלה". הדברים נסתיימו, משמעותם הלכה ונתבהרה והבנתי את מה שלא ניתן היה שלא להבין. אם אני רוצה להצטרף לקיבוץ כחבר שווה זכויות עלי להישאר בהולנד,  להוכיח שאני מסוגל להצליח מבחינה כלכלית, ורק אז לבוא לקיבוץ בניסיון להתקבל לחברות בו. אין לי כוונה לעייף אתכם בהמשך הקורות אותי. בקיצור, מכרתי את כרטיסי הטיסה לארץ, נכנסתי לשותפות עם חבר ילדות במפעל קטן ליצור צעצועים, התמחיתי בתחום ויחד עם שותפי הגדלנו את המפעל וכתוצאה מכך הפכתי לאדם בעל יכולת כלכלית גבוהה, בקנה מידה ישראלי  אני עשיר ממש. אנחנו, שותפי ואני, כתוצאה מפטנט מיוחד שעלינו עליו כמעט בדרך מקרה, הפכנו במהירות רבה לבעלים של שלושה מפעלים גדולים הנמצאים באוסטרליה ובדרום אמריקה. ועכשיו, אחרי שהוכחתי לעצמי ולכול מי שרוצה לדעת את יכולתי להיות איש עסקים מצליח, חזרתי אליכם,  בני אדם שאתם אני מרגיש נוח יותר מאשר עם כול אדם אחר בעולם, ומבקש מכם להמליץ עלי כחבר קיבוץ. "השתיקה העמוקה שהתערבלו בתוכה מבוכה הנשענת על הפתעה מוחלטת, שהשתלטה על פגישת החברים הופרעה רק על ידי חריקת קליפתו של האבטיח שטופל בידו המאומנת של עמיקם. "עשית לי את היום, את החודש ואולי את השנה כולה" הגיח מאחור קולו של מקצוען חיתוך האבטיחים, כאשר הוא מגיש לגון פלח אבטיח חתוך ביד אומן, כפי שרק הוא יודע לעצב. "אני אשמח מאוד לראות אותך שוב כאחד משלנו, וזאת בלי קשר למצבך הכלכלי." הוסיף עמיקם ופנה לנקות את ערמות הלכלוך שהצטברו במקום בו התקיימה הסעודה.

"לפני שנתפזר אני רוצה לבקש מכם משהו" אמר גון כאשר החבורה כולה הייתה כבר על רגליה בדרך הביתה. "בישיבת המזכירות שבה נידונה בקשתי להתקבל לחברות בקיבוץ לא סיפרתי את כול מה שסיפרתי לכם היום. הם לא יודעים את העובדה שאני כיום אדם עשיר, בעל יכולת כלכלית גבוהה. להם סיפרתי שהתמחיתי ביצירת צעצועים והגעתי לרמת מקצועיות גבוהה בתחום בו עסקתי. מאז חזרתי אליכם לקיבוץ, אני לא מתבייש לומר חזרתי הביתה, חלפה כמעט שנה. ביקשתי מחברי המזכירות שידונו בבקשתי מוקדם מהמקובל אצלכם היות ושהיתי כאן בעבר שלוש שנים ורבים מהחברים מכירים אותי היטב.  אני יודע שבדיון על בקשתי להתקבל לחברות נחלקו הדעות והמזכירות לא הצליחה לגבש המלצה המוסכמת על כול חבריה. מחר מגיע העניין לדיון בשיחת קיבוץ. אני מבקש מכם, מכולכם, בקשה אישית. אל תעבירו את מה ששמעתם היום ממני בכול הקשור למצבי הכלכלי לידיעת החברים. אני רוצה שהדיון בבקשתי יהיה משוחרר משיקול של כדאיות כלכלית, כלומר מהסיכויים של הקיבוץ להיעזר ברכוש השייך לי ולשותפי.  אני רוצה שיקול נטו המתבסס על אישיותי כפי שהכירו אותה החברים בעבר וכפי שהתרשמו ממנה בחודשים האחרונים בהם אני חי ביניכם." גון סיים את דבריו, חבריו הנהנו מילות של הסכמה, לחצו ידיים, וכול אחד מהמשתתפים פנה לעבר ביתו. למחרת התקיימה במועדון לחבר שיחת הקיבוץ. המזכיר הציג את העובדה שהזכירות אינה יכלה להגיע בתוכה להסכמה ולכן היא מביאה את העניין לדיון פתוח ללא המלצה. התפתח דיון מדולדל ומכווץ, כמו רוב הדיונים שבהם יש נגיעה אישית בעניינו של חבר, דיון המשודר בוידאו לבתיהם של החברים, כולל לבתיהם של אלה שבהם ובמשפחתם נוגעים הדברים. בלטו במיוחד דבריו של צפריר, גזבר הקיבוץ לשעבר, שהסביר שבמציאות בה נמצא הקיבוץ בימים אלה, ערב ההפרטה הגדולה שכתוצאה ממנה יקבל כול חבר חלק מתוך הרכוש הקיבוצי המשותף, לא כדאי לקלוט חברים נוספים, אפילו אם הם אנשים נחמדים ומלאי רצון טוב כמו גון, אתו הוא נמצא בידידות אישית רבה. ועוד המשיך והסביר צפריר שאם היה גון בעל רכוש רב, כזה שיכול לסייע לקיבוץ לצאת מהמצב הכלכלי הקשה, היה כדאי אולי לשקול את פנייתו. אבל במצב הכלכלי בו הוא נמצא כיום, תוצאה של היותו פועל מקצועי ומיומן בלבד, אין לקיבוץ כול אינטרס לקלוט אותו כחבר. צפריר הדגיש את דעתו שהנימוקים שהיו בעבר נימוקים מרכזיים לתמיכה ברצונו של אדם להתקבל לחברות בקיבוץ, תרומה לחברה בתחומים שונים ומגוונים, לא תופסים יותר במציאות של ימינו. דבריו התקבלו בהמהום של הסכמה שהתערבלו באמירות "לתוך השרוול" של התנגדות.  שבוע מאוחר יותר התקיימה הצבעת קלפי בה עמדה פנייתו של גון להתקבל לחברות בקיבוץ. למחרת, כאשר נסתיימה ספירת הקולות, התברר שפנייתו של  "המתנדב התמים בעל הרצון הטוב" כפי שכינו אותו הציניקנים המקומיים, נדחתה.  באותו לילה, ארז גון את חפציו וחזר להולנד.


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: