בית וגורל / אבישי גרוסמן

בית וגורל
מאת אבישי גרוסמן, עין שמר, 2003
איור מאת יעקב גוטרמן
איור מאת יעקב גוטרמן

רינת עזבה את הקיבוץ בגיל עשרים.  צעירה מוכשרת, מלאת שמחת חיים, נראה היה שמסלול חייה פתוח לפניה פתיחה רב כיוונית.

ואכן, מיד עם יציאתה מהקיבוץ התקבלה ללימודים במחלקה לכימיה של הטכניון ולמרות שנאלצה לעבוד למחייתה במהלך הלימודים סיימה את חוק לימודיה בהצטיינות. שנה לאחר שהוענק לה תואר מהנדס היא התקבלה לעבודה במחלקה למחקר של הטכניון ונראה היה שעתידה המקצועי וגם הכלכלי מובטח. בהגיעה לגיל עשרים וחמש, חמש שנים לאחר שעזבה את הקיבוץ פגשה במסיבת רעים את ישי, שנולד וגדל בקיבוץ  בו היא נולדה  וגדלה. הוא  למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב והתחיל לעבוד במשרד האוצר במקצוע אותו למד. לאחר חודשים אחדים של היכרות קרובה, היכרות שבהיותם בבית הספר הקיבוצי לא נזדמן להם לערוך,  החליטו ישי ורינת למסד את הקשר ביניהם ונישאו בטכס צנוע שנערך בקיבוצם, מקום בו נערכו רוב החתונות של בני המקום. במשך שנים אחדות הצליחו השניים לבסס את מעמדם במקומות עבודתם. רינת קיבלה מינוי של מרצה בטכניון בעוד ישי הפך לסגן מנהל מחלקה במשרד האוצר. בהגיעם לגיל שלושים נולד בנם, אורי, תינוק כחול עיניים, נחמד למראה, בעל עור פנים חלק שסבר פניו הזכיר יסודות שבאו לו משני הוריו.

בשיחות שהיו מנהלים ביניהם, שיחות שהתנהלו בעיקר בשעות הלילה, כאשר שניהם התפנו ממילוי חובותיהם למקומות העבודה שלהם, הגיעו שניהם למסקנה שעליהם לרכוש בית משלהם.  "הילד צריך להתרגל לבית קבוע" קבעה רינת וישי הסכים לקביעתה. "אנחנו צריכים להחליף את שיטת שכירת הדירות, בה חיינו בשנים האחרונות לאורחות חיים שיתנהלו בבית שנרכוש בכספנו, בית השייך רק לנו" סיכם ישי את השיחה שהתנהלה במטבחון של דירתם שהייתה ממוקמת ברחוב עבודה  20  בתל אביב. במשך שבועות נהגו לעיין בהצעות קבלנים וסוחרי דירות במגמה למצוא בית שיתאים לרצונותיהם ויהיה בטווח יכולתם לעמוד במטלה של תשלומי המשכנתא. לבסוף, איתרו הצעה  שנראתה להם מאוד. כאשר הגיעו למקום, מושב הממוקם במרכז הארץ, נתקבלו על ידי בעלת הבית בחביבות יתרה. במרכז שדה ירוק מלא פרחי בר עמד בית קטן, מטופח, כאילו שבימים אלה התפנה מדייריו. המקום נראה שקט, דורש טוב, כאשר הסבריה של בעלת המקום השתלבו ברושם הפסטורלי שהקרין המקום סביבו.

סיכמו על הסדרי הקניה, גובה המשכנתא, גבולות הגזרה, כלומר, איזה חלק משדה הפרחים המקיף את הבית שייך להם ואיזה חלק נשאר באחריותה של בעלת הבית. במהלך השבועיים שחלפו מאז נחתם הסכם הרכישה סיימו לקנות את הריהוט הנחוץ להם כדי להתמקם בנוחיות, העבירו אותו לביתם החדש ועברו לגור במקום. הראשון שהתרגל למרחבים החדשים, לבית הממוקם בתוך שדה פרחים ומלא גרוטאות בהם ניתן לשחק, היה בנם אורי. החיים נכנסו למסלולם  במקומם החדש, הבן אורי בילה את כל הבוקר בגנון ולאחר שנה עבר להיות חניך פעיל בגן המקומי של המושב. תשלומי המשכנתא אותם התחייבו לשלם נפרעו בזמן, היחסים עם בעלת הבית שהפכה לשכנה חביבה התנהלו על מי מנוחות, הכל נראה זורם לכיוון של חיים בטוחים ושלווים. עד שיום אחד, ללא כל סימנים מקדימים נקרא ישי אל מנהל המחלקה בה עבד. כאשר נכנס לחדרו של המנהל, חדר בו בילה פעמים רבות בהתייעצויות בנושאים מורכבים, שם לב שפניו של המנהל, יצחק צוקרמן לא נראים כתמול שלשום. חמור סבר, החיוך הנצחי בו היה מקבל בדרך כלל את פניו של ישי נעלם ובמקומו הופיעו זוויות חדות בצדי פיו. "שב בבקשה מר לנדס" פנה אל ישי כאשר הוא מכנה אותו בשם משפחתו, דבר שלא עשה מעולם קודם לכן. "אתה יודע בודאי שהמשרד שלנו נדרש לעשות צעדי ייעול. במסגרת זאת החלטנו לסיים את עבודתך במשרדנו. וחוץ מזה, כדי שיהיה גילוי נאות ביחסים בינינו ברצוני להגיד לך שבתקופה האחרונה התגלו במשרדנו אי סדרים שבמסגרתם נעלמו סכומי כסף נכבדים. אני לא יודע אם אתה קשור לדבר. אבל אני גם לא אומר שאין לך חלק המעשים אלה. ולכן, כדי למנוע הסתבכות וחקירה לא נעימה רצוי שתפסיק את עבודתך במשרדנו". ישי ישב המום דקות אחדות כאשר הוא שולח עיניים מזוגגות לעבר, איציק,  מנהל המחלקה וידידו האישי, אתו היה נוהג לשבת מדי פעם בקפה הפינתי, ללגום אספרסו קצר ולשוחח על נושאים שעניינו את שניהם, במיוחד התמקדו שיחותיהם בנושאים הקשורים להישגיה של קבוצת הכדור רגל של מכבי חיפה ששניהם היו אוהדים שרופים שלה.  ישי הרגיש לחץ בחזהו, התקשה לנשום ועולמו הפנימי התמלא בקרעי מחשבות שלא היה מסוגל לחברם למקשה אחת, שיש בה התחלה, אמצע וסיום הגיוני. פתאום עלתה מתהום הנשייה של זכרונותיו, הגדרת מצב של מבוכה חסרת אונים אותה ניסח ידידו הקרוב מהעבודה בענף הרפת בקיבוץ בהיותם חניכי בית הספר התיכון. ידיד זה  היה ממשיל מצבים אלה "לנפיחה במכנסי טרנינג" אלו המכנסיים הסגורים מכול צדדיהם ואין אפשרות לאוויר להיכנס או לצאת, כך שהאוויר שמקורו בחלקו התחתון של הגוף מתרוצץ בתוך מתחם המכנסיים במגמה למצוא פתח כדי שיוכל לצאת דרכו, ולא מצליח.

לאחר דקות אחדות הצליח ישי לאסוף את עצמו,  התבונן נכחו במבט ארוך שהיה בו תערובת של שאלה והתרסה וללא מילים עזב את החדר. במגרש החניה של המשרד חיכתה לו מכוניתו, באמצעותה  היה מגיע כול בוקר לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות וחוזר לביתו בשעות הערב המאוחרות. בשעה אחת עשרה הגיע ישי לביתו. נכנס לחדר השינה שלו ושל רינת, סגר את הוילונות כדי להחשיך את החדר, פשט את בגדיו ונכנס למיטה. הבושה על היותו מפוטר נגעה בחשדות שהופנו נגדו על היותו חלק מהאי סדרים שנתגלו ואלה השיקו  לקשיים הכלכליים הצפויים למשפחתו עקב הפסקת עבודתו. כל אלה הפכו לבליל של עיסה רותחת שבערה בתוכו בעוצמות אדירות.   לבסוף נרדם ושקע בשינה עמוקה עד שבשעה שש בערב, חזרה רינת הביתה יחד עם הבן אורי אותו לקחה שעתיים מוקדם יותר מהפעוטון בו בילה את יומו. ישי הישן במיטתו בשעה כל כך לא רגילה התגלה לרינת במקרה. היא נכנסה לחדר השינה כדי להוציא טרקטור צעצוע אתו אהב  אורי לשחק ואז גילתה את בעלה ישן מכווץ במיטתם. היא נגעה בראשו בעדינות, ליטפה את מצחו וחיכתה שיתעורר.  כאילו במכת ברק קפץ ישי, התיישב במיטה ונראה היה כאילו הוא שב ממקום אחר. לפני שהספיקה רינת לשאול את בעלה מה קרה, האם הוא חולה או סתם במצב רוח רע, הפטיר ישי כאילו לעצמו, "פיטרו אותי ממקום עבודתי. ולא רק שפיטרו אותי אלא שהפיטורים מלווים ומגובים בחשד שגנבתי  מאחת הקופות אליהן הייתה לי גישה בתוקף תפקידי. אני מתכוון להיאבק על צדקתי ואפילו יעלה לנו המאבק בסכומי כסף גבוהים".  לאחר שסיים את דבריו חזר ישי לעמדת שכיבה וכאילו שקע מחדש בתרדמה. בשעת לילה מאוחרת, כאשר ישבו בני הזוג במטבח ואכלו את ארוחת הערב, סיפר ישי לרינת את כל קורותיו ביום הזה, היום שאולי יהווה נקודת מפנה בחייהם.

רינת שהאמינה ביושרו האישי של בעלה הסכימה להחלטתו לצאת למאבק במגמה להוכיח את חפותו של ישי. למחרת שכרו את שירותיו של עורך דין שהוא גם ידיד המשפחה, וסמוך לכך פתחו בהליך משפטי  שעתיד יהיה להמשך חודשים רבים. בסיום המאבק שהיה מלווה גם באיומים מרומזים וגלויים שהופנו נגדם ואפילו נגד בנם הפעוט, נדחתה תביעתם.  המשרד גייס להגנתו את טובי עורכי הדין והמפורסמים שבהם, אלה היודעים היטב לעשות שימוש "באותיות הקטנות", ולבני הזוג  לא היה מולם שום סיכוי. מצבם הכלכלי של רינת וישי הלך והתדרדר. נוסף לעובדה שעכשיו היה עליהם להתקיים רק ממשכורתה של רינת, התברר להם שהוצאות המשפט היו גבוהות ביותר, ובכללן הסכומים  שהיו צריכים לשלם למשרד עקב דחיית תביעתם נגדו. במהלך חודשים קשים אלה בהם התנהל המשפט, נהגו לבקר בתדירות גבוהה בקיבוץ בו נולדו ובו עוצבה אישיותם. הדשאים, הרוגע שנשקף מהנוף שניבט אליהם מחלון בתי הוריהם, עמדו בניגוד משווע לנכלולי המאבק בו היו נתונים חודשים ארוכים. מדי פעם היו מוזמנים לכוס קפה בדירותיהם של חבריהם שנשארו בקיבוץ, שמעו את השיחות אותן הם מנהלים ביניהם, עקבו אחרי הנושאים המעסיקים אותם, לעיתים התפלאו על חוסר יכולתם של המשוחחים לערוך השוואת אמת בין המציאות בה הם חיים לבין מה שמתרחש "בחיים האמיתיים", מחוץ למסגרת הקיבוצית. לעיתים אפילו זיהו שמץ של קנאה באלה שגורלם או בחירתם הובילו אותם לבנות את חייהם מחוץ לקיבוץ. יחד עם זאת לא ניתן היה שלא להרגיש בשלווה הכפרית שאפפה את כל המפגשים ביניהם. הסיפורים המקומיים שהיו קשורים קשר הדוק באירועי העבר שבחלק מהם היה להם קשר אישי, ובדמויות עבר, שהיו חלק בלתי נפרד מעולם הזיכרונות שלהם, הפכו את מחוז ילדותם ונעוריהם למשהו קסום, שונה לחלוטין מההוויה בה היו נתונים. שבת ראשונה אחרי שהסתיים המשפט ותוצאותיו פורסמו בהרחבה בעיתון, נסעו לקיבוצם, ישבו עגומים ואובדי עצות בחדר הוריו של ישי. פתאום נפתחה הדלת ובפתח עמדו שלושה מבני קבוצתו של ישי כאשר הם נושאים שלושה אבטיחים גדולים על ידיהם.  "רינת וישי, בואו אתנו. אנחנו הולכים לציין בקומזיץ את נצחונו של חוסר הצדק הישראלי. אנחנו מכירים אותך ישי הרבה יותר טוב מאשר השופט. ולכן אנחנו בטוחים  במאה אחוז בחפותך המוחלטת".

רינת התאוששה ראשונה, שלחה מבט רך לעבר השלישייה, העבירה את מבטה אל בן זוגה ולאחר שקיבלה ממנו אות של הסכמה, אישרה את בואם. היה ברור שההתכנסות הזאת תיערך במקום הקבוע לעריכת קומזיצים, על הדשא הסגור מכל עבריו בעצי ברוש, שהספיקו לצמוח לגובה מאז החלה קבוצת עומר לערוך בה באופן קבוע מפגשים חברתיים  להם תמיד פן קולינרי בולט.

השעה הייתה שמונה בערב, השולחנות היו ערוכים בכל טוב , וכל חברי הקבוצה, כולל כאלה שעזבו את הקיבוץ לפני שנים, ישבו סביבו תוך שהם מפטפטים דברים של סתם. ניכר היה שאת תכנון המפגש התחילו המארגנים הקבוצתיים הקבועים לארגן כבר לפני שבועות אחדים. אחרת לא ניתן היה להבין כיצד איש מחברי הקבוצה המקורית של ישי לא נעדר. אולי תכננו לציין את ניצחוננו במשפט ולא את כישלוננו, חשב לעצמו ישי  כאשר הוא שולח מבט של אסירות תודה אל רוחמה שהייתה תמיד הרוח החיה במפגשים הקבוצתיים ולא היה לו ספק שגם  מפגש זה  אורגן על ידה.  לאחר שעה קלה, כאשר רוב פלחי האבטיח נבלעו בבטנם של הנאספים וגם צלחות הבוטנים הלכו והתרוקנו, נקש מנחם, זה שתפקידו היה  לומר דברים שיש בהם ביטוי להרגשות של הנוכחים, בכוסו שהתרוקנה.  "אני רוצה לומר משהו באוזניהם של ישי ורינת" פתח מנחם את דבריו. "אני יודע ששניכם אינכם אוהבים, אם לא לומר סולדים, מנאומים ארוכים ונמלצים. לכן ברצוני לומר לכם שאנחנו, בני קבוצתך ישי, אלה שגדלו אתך מהלול בבית תינוקות ועד לסיומו של המוסד החינוכי מאמינים ביושרך האישי ואין לנו כל ספק שפסיקתו של השופט בעניינך שגויה. נשמח אם תחליטו לבקר יותר בקיבוץ שהוא ביתנו וגם ביתכם. נשמח עוד יותר אם תחליטו לחזור ולהיות חברי קיבוץ. אנחנו יודעים שאם תחליטו לממש את תקוותינו לא תעשו את זאת מחוסר ברירה או מסיבה של קשיים כלכליים.כל השנים וגם בימים אלה, אולי במיוחד בימים אלה, אני מרגיש שאתם חלק בלתי נפרד מאתנו, למרות שכבר שנים אתם חיים מחוץ לקיבוץ". בשקט שנשתרר אחרי שמנחם סיים את דבריו, נשמע רק קול פיצוח הגרעינים שפוצחו במומחיות רבה על ידי עידן, חובב הגרעינים המושבע. לאחר דקות אחדות בהם היו הנוכחים עסוקים בפטפוט של סתם, התפזרו המשתתפים איש איש לביתו. ישי ורינת, נרגשים עד עמקי נשמתם, פנו גם הם לבתיהם של הוריהם, נפרדו מהם ונסעו חזרה לביתם.

כאשר הגיעו לצומת גן שמואל, בדקות בהן דלק ברמזור האור האדום, שלחו האחד אל השניה מבט מעמיק חדור, מבט המגלה שמשהו פנימי, עמוק, מבקש לצאת לאוויר העולם ולהיאמר בקול רם. שתקו כל הדרך עד שהגיעו לביתם. ישי לקח בזהירות את אורי שנרדם במושב האחורי והשכיב אותו בעדינות במיטתו. לאחר מכן פנה לחדר השינה ומצא בו את רינת יושבת על המיטה כאשר עיניה מצועפות כאילו נמצאת במקום אחר. לקח כיסא והתיישב מולה ושמע אותה אומרת כאילו שהיא מדברת לעצמה,  "מעולם לא עלתה בדעתי המחשבה לחזור לקיבוץ ולהיות חברה בו. הרגשתי שניתקתי את עצמי מחבל הטבור שהוא מקום הולדתי וטוב אני עושה כאשר אני מפליגה באופן עצמאי למחוזות אחרים, רחוקים  ושונים.  אחרי הערב הזה אני שקועה בהרהורים לגבי טיב החלטתי. החום והאהבה שעברו אלי ובמיוחד אלייך מחברי ילדותך, האמירות הפשוטות והתומכות שיצרו את אווירת הקבלה שכל כך הייתי זקוקה לה, מוליכים אותי למחשבה שאולי, להפתעת כולם, כולל המציעים, נקבל את הצעתו של מנחם, שאולי נאמרה רק לתפארת המליצה, ונחזור להיות חברי קיבוץ מן המניין. ישי שהקשיב רב קשב לדבריה של אשתו שאל כאילו את עצמו,  "האם החלטה לחזור לקיבוץ לא תתפרש על ידי רבים מהחברים ככישלון אישי וחזרה "על ארבע" לקיבוץ?" בשיחה שהתפתחה ביניהם חזרה רינת והדגישה שטעם קיום חשוב יותר מהמילים המפקפקות שיתכן ויופנו לעברם. ערכו את חשבון חייהם בחוץ. עבודה קשה, מיעוט זמן לבלות עם בנם היחיד, משכנתא מעיקה שלא מאפשרת יציאות ובילויים, כולל חוסר כל סיכוי לנסוע לטיול לחוץ לארץ אותו רצו מאוד לממש. אבל החשוב מכול, הדגישה רינת, הוא דמות החברה בה אנחנו חיים ושנחשפה לעיני בכל כיעורה, במהלך המשפט אותו הפסדנו כאשר הצדק יצא בו וידו על התחתונה. ישי היה ספקן ומהוסס הרבה יותר. התקשה לראות את עצמו כאילו הוא חוזר אחורה במנהרת הזמן, מתחיל לרכוש את מעמדו בקיבוץ כאילו מהתחלה, במיוחד קשה היה לו לקבל החלטה מעמדת אדם שבית המשפט קבע את אשמתו במעשים פליליים, שפוטר מעבודתו ונמצא בשלב של חיפוש עבודה במקצוע אותו למד. הצעתו הייתה לדחות את ההחלטה לחזור לקיבוץ עד שימצא עבודה שהכנסה טובה בצידה, כך שיוכלו להתקדם בתשלומי המשכנתא על הבית שרכשו ואז לחזור לקיבוץ בראש זקוף.

וכך היה. ישי התקבל לעבודה בבנק הפועלים, הובטחה לו משכורת טובה, והחיים כאילו חזרו למסלולם הקודם. אלא ששום דבר לא היה כמקודם. החשדות ביושרו האישי וההפסד במשפט שהיה אמור להזים חשדות אלה, כרסמו את עולמו הפנימי של ישי. הוא הפך למהיר חימה, תגובותיו היו עצבניות בכל מגע עם אנשים בעבודה ומחוצה לה, ומיחושים בלתי מוגדרים בחלקים שונים של גופו התחילו מציקים ומטרידים אותו בשעות היום והלילה. מצבי רוחו הקודרים של ישי התחילו להשפיע גם על מערכת היחסים שלו עם אשתו. מדי פעם היה מרים עליה את קולו, או לחילופין שותק שתיקות ארוכות שלא ניתן היה לפרש את ההגיון העומד מאחוריהן. ובמיוחד התקשה לגייס בתוכו את שלוות הנפש הנדרשת כדי לשחק עם בנו הקטן, אותו אהב אהבת נפש. רינת הבינה שמשהו אוכל את ישי מבפנים. מדי פעם היה עולה במוחה הרהור שהייתה עושה את כל שביכולתה כדי לגרש אותו מתוכה. הייתכן, חשבה בליבה, שהשופט צדק בפסק דינו וישי באמת עשה משהו שאינו כשורה במהלך עבודתו הקודמת? אולי הוא מסתיר ממני ומחבריו משהו האוכל אותו מבפנים? ידעה שהיא אינה רוצה לדעת את שאולי הייתה צריכה לדעת. ולכן, אין כל מקום לחקור ולבדוק את הדברים. מוטב לה להישאר בתחושה מוצקה שנעשה לישי וגם לה עוול גדול, עוול שאין עליו כפרה.

רינת החליטה לחדש את הצעתה לחזור לקיבוץ. להפתעתה הסכים ישי מייד. עוד באותו ערב הרימו טלפון לרותם מזכיר הקיבוץ, בן קבוצתו של ישי, וקבעו להיפגש שבועיים מיום קיום השיחה הטלפונית, כדי לסגור את כל הפרטים הדרושים.

ביום שבת שטוף שמש, שבועיים בדיוק לאחר שקיימו את השיחה הטלפונית ביניהם, נפגשו רינת וישי עם מזכיר הקיבוץ רותם.

לאחר שיחת אגב קצרה, בה שאלו ונשאלו, פירטו וקיבלו אינפורמציות בכל הקשור לבריאותם וגורלם של מכרים משותפים, ניגשו לעצם העניין לשמו התקיימה הפגישה. סבר פניו של רותם הפך מסבר פנים של חבר לסבר פניו של מזכיר האחראי לגורלו של הקיבוץ. החיוך שהיה קבוע כמעט באופן תמידי על פניו התחלף במבט ממוקד, עיניים חודרניות שניתן היה לחשוב שבדל חשדנות נעשה אורח קבוע בתוכן. רותם שאל שאלות הנוגעות לבריאותם האישית, לבריאותו של אורי בנם, כולל יכולת השתלבותו החברתית בקבוצת ילדים בני גילו. לאחר מכן עברו שאלותיו למישור מצבם הכלכלי. רצה לדעת אם יש להם חובות לאדם או לגורם כלכלי כלשהו. מזכיר הקיבוץ רצה לדעת פרטים על גובה המשכנתא שהם משלמים עבור הבית שרכשו ושאל האם הם עומדים בתשלומים הנדרשים מהם. ולבסוף הציג בפני בני הזוג שאלה פתוחה, לכאורה כללית אבל למעשה מאוד אינטימית, מה הניע אותם לרצות לחזור לקיבוץ ולהיות בו חברים כאשר כיוון הזרימה הוא הפוך לחלוטין. רובם של הצעירים שנולדו בקיבוץ עוזבים אותו ומשתלבים באורחות חיים שונות לחלוטין ממנו. רותם סיים להציג את שאלותיו וקם כדי למזוג לשלושתם מיץ לימון קר אותו שלף מהמקרר שהיה ממוקם בפינת החדר.

במהלך הצגת השאלות של המזכיר, ידידם האישי משכבר הימים, הרגישו ישי ורינת אי נוחות גדולה. מדי פעם החליפו ביניהם מבטים שהיה בהם ביטוי למבוכה וחוסר הנחת שנגרמו להם במהלך הצגת השאלות החקרנית שלעיתים אופיינו ביותר מאבק של חשד, שהופנה לעברם, בני הקיבוץ שהחליטו לחזור ולהשתלב בקיבוצם.

בגילוי לב, בסבר של פתיחות שבא לידי ביטוי בהיסוס מגומגם,  התחילה רינת להשיב על שאלותיו של רותם שהפך באחת מחבר למזכיר. הסבירה שבריאותם תקינה, מצבם הכלכלי  עד הפיטורין של ישי והמשפט שבא בעקבותיהם היה טוב מאוד, גם עכשיו מצבם יחסית טוב, שניהם עובדים וחובותיהם לגורמים חיצוניים, כולל המשכנתא על הבית שרכשו, משולמים בזמן.

הסיבה שהביאה אותם להחלטה לנסות לחזור ולהיות חברי קיבוץ  נעוצה במה שלמדו על עצמם ועל החברה הסובבת אותם במהלך השנתיים האחרונות. ברור לנו, הסבירה רינת שכדי להשתלב בחברה הישראלית על אורחות החיים המקובלות בה כיום, עלינו לסגל לעצמנו עור עבה, נכונות לשתוק על עוולות שנעשות לנו,  ובעיקר סיגול הכלל של שמור לי ואשמור לך, כאשר יד רוחצת יד. קסמה לנו מאוד גישתם של חברנו לקבוצות החינוכיות בקיבוץ, כאשר ההזמנה לקומזיץ על ידי שלושת נושאי האבטיחים הייתה השיא הרגשי שלנו כאן. אתה לא יכול לתאר לך, פנתה רינת ישירות אל רותם, כמה הבעת האמון והחברות שבאו לידי ביטוי בפגישה בינינו על הדשא, הייתה חשובה לנו. כמו רטייה  קרה על פצע מדמם. בעוד רינת מסבירה את מניעיהם לנסות ולהשתלב מחדש בקיבוץ ישב ישי דומם בכיסאו. דומה היה כאילו הוא מסכים לדבריה של אשתו ויחד עם הסכמתו משהו בדבריה, ואולי במצב כולו אליו נקלעו הוא ומשפחתו מציק לו. עיניו היו מושפלות וכאשר הישיר את מבטו והתבונן ברותם ניבט מהם משהו מוזר, אחר מהרגיל. רותם, המזכיר, שהכיר את ישי כמעט מיום היוולדו, הרגיש בהדהוד המיוחד שעלה מכול ישותו של ישי, אבל לא יכול היה לפרש לעצמו את השדרים הסותרים שעלו ממנו ונפגשו בתוכן הדברים שנשמעו בחדר. לאחר שנסתיימה השיחה, בה הבהיר רותם לישי ורינת את תנאי הקבלה החדשים לקיבוץ, תנאים הכוללים גם חיוב שלהם להעביר לקיבוץ סכומי כסף לא מבוטלים עבור קניית זכותם לחזור ולהיות חברים בקיבוץ, פנו שלושתם לעבר הדשא התחום בעצי הדר שעל יד דירתו של רותם, לארוחת ארבע משותפת. במהלך הערב כולו, וגם ימים אחדים לאחר מכן העסיק רותם את מחשבתו בניסיון לפרש לעצמו את התחושה המוזרה שליוותה אותו במהלך השיחה עם ישי ורינת. במיוחד הפתיעה אותו העובדה שבמהלך כל השיחה ישי כמעט ולא דיבר והסתפק באישור דבריה של אשתו.

ובינתיים חלפו שבועות, הגיע המועד של חזרתם של ישי ורינת לקיבוץ, הוכנה דירה שהייתה ממוקמת קרוב מאוד לדירתו של רותם, הוסכם בין מוסדות הקיבוץ שבני הזוג ימשיכו לעבוד בעבודות בהן הם עבדו עד כניסתם לקיבוץ, ויעבירו את משכורותיהם כמו יתר עובדי החוץ לקופה המשותפת. שיחת הקיבוץ הגדירה את מעמדם בקיבוץ כמועמדים לחברות. מעמד שאמור היה להשתנות לאחר שהייה של שנה במקום, ולאחר שימכרו את דירתם ויחסלו את חוב המשכנתא שרבץ עליהם. הדרך לחזור ולהיות חברי קיבוץ במקום בו נולדו נראתה סלולה ובטוחה, כאשר מחויבותם לשלם לקיבוץ סכום כסף עבור הזכות להיות חברי קיבוץ מהמניין נתפסה כמשוכה קלה מאוד למעבר. אלא שהדברים במציאות התגלגלו אחרת. פרצה האינתיפאדה, האזור בו רכשו בני הזוג את דירתם הפך מוכה פיגועים, מחיר הדירות המוצעות למכירה ירד פלאים, והזוג התקשה למכור את הבית אותו רכשו ועליו שילמו משכנתא גבוהה. חודשים אחדים אחרי שעברו בני הזוג להתגורר בקיבוץ בדרך לקבלה לחברות, פוטר ישי שנית ממקום עבודתו. סיבת הפיטורין נשמעה לכאורה רגילה בימים אלה בהם מפטרים עובדים ונסגרים מפעלים. אבדן שווקים, רצון להתייעלות, ויתר אמירות מסוג זה. ימים אחדים הסתובב ישי בחצר הקיבוץ כאילו מאום לא אירע. אחר כך פנה לרכזת משאבי אנוש וביקש אותה שתסייע לו למצוא מקום עבודה חדש, יהיה זה בעבודת חוץ או באחד מענפי הקיבוץ.  שבוע מאוחר יותר החל ישי לעבוד במכונת הכלים, בו נרחצים כלי האוכל של החברים לאחר הארוחות. עשה את עבודתו היטב, נראה שפעילותו במהלך עבודתו כמעט אוטומטית אבל פניו היו חתומות, כאילו קפיץ נמתח בתוכו, קפיץ שמאיים להשתחרר בעוצמות אדירות. "משהו קורה לישי, משהו לא בסדר אצלו" אמר רותם לאשתו כאשר עישבו שניהם את גינתם ביום חורף אביבי ושטוף שמש.

עברו חודשים. הסכום שהשאירו בני המשפחה בחשבון סגור בבנק, סכום שהיה מיועד לתשלומי המשכנתא הלך ואזל, הריבית על החוב הלכה ונעשתה גבוהה יותר, ישי הלך ונסגר בתוך עצמו, פעמיים נסע לפתע לטיול בחוץ לארץ בעלויות גבוהות במיוחד, ולא נמצאו קונים לדירתם שעמדה מיותמת במשך חודשים רבים.

באחד הימים, אולי היה זה יום שלישי בשבוע, התנוססה מודעה גדולה על לוח המודעות. החברים הוזמנו להרצאתו של עורך דין ידוע בנושא שהפך להיט בחודשים האחרונים, שיוך דירות לחברים. בשעה היעודה באו ישי ורינת למועדון, תפסו מקומות מהם ניתן לחזות במצגת אותה אמור היה להציג המרצה. עיקרי הדברים שנשמעו על ידי המומחה המדופלם לשיוך דירות נסובו על הביטחון הסוציאלי אותו מקנה הדירה המשויכת לחבר. ניתן להוריש אותה, ניתן לסחור בה, ניתן להשכיר אותה תמורת תשלום שילך לכיסו של החבר. התקוות שדבריו אלה של העורך דין הרקיעו שחקים, חברים רבים לחצו על מזכירות הקיבוץ להחליט מיד, כדי להבטיח את עתידם הכלכלי ואת יכולת ההורשה של הדירות לבניהם, במיוחד לאלה שבחרו לעזוב את הקיבוץ ולחיות בצורות חיים אחרות. למחרת היום, כאשר ישב ישי יחד עם יתר עובדי חדר האוכל לקפה של עשר, שיחת היום נסובה על האפשרות של שיוך דירות לחברים. "סוף סוף יהיה לי מה להוריש לבתי" אמרה זהבה שבתה חיה בתנאים קשים באחת העיירות שבדרום הארץ.

ושולה המשיכה את דבריה של קודמתה וקבעה:   "מירב הסיכויים שאקבל את הדירה שאמי גרה בה עד היום, ואז יהיה באפשרותי להשכיר אותה או למכור אותה, בהתאם לרצוני. ממש ימות המשיח". כך נמשכה לה השיחה עד שלפתע, כאילו בדרך אגב הפטיר ישי שישב כל הזמן בשקט כאשר הוא מאזין לדבריהם של המשתתפים בשיחה. "אתם יודעים שאני ורינת לא מצליחים כבר חודשים למכור את הבית שקנינו הנמצא באזור שלנו. שוק הדירות בארץ מת לגמרי. במיוחד נכון הדבר לגבי האזור בו אנו חיים. ולכן, ייתכן שמכרו לנו לוקשים גדולים ועבים שלא ניתן לבלוע אותם כלל". כאן נשתתקו יושבי השולחן, התבוננו זה  בזה, ולאחר מכן קמו וחזרו לעבודתם. 

החודשים חלפו, רינת השתלבה היטב בחיי המקום, חידשה חברויות ישנות ורקמה מערכות יחסים חדשות. היא התקדמה היטב בעבודתה, נראה שהחיים מחייכים אליה ובגדול. לעומת החיוך שליווה את כל אישיותה של רינת נראה שמשהו קשה, חמוץ ומנוכר, סגר על אישיותו של ישי. הוא הפך שתקן, סבר פניו עצוב, כאילו נידון ללכת בצדי הדרכים של החיים. צל לוחש של מה שהיה בעבר. חברי ילדותו ניסו לסייע לו בדרכים שונות. הוא ואשתו הוזמנו לכל האירועים הקבוצתיים והקיבוציים, לחצו עליו להתמיד ולבוא למשחקי הכדורסל של הותיקים, מקום מלא הומור ורוח טובה, ואפילו הציעה לו חברתו לקבוצה שהייתה מרכזת ועדת ייעוץ, ללכת לטיפול נפשי כדי להבהיר לעצמו את מה שמציק לו.  לאט לאט חדל ישי באמתלאות שונות לבוא לאירועים אליהם הוזמן, חדל גם לקחת חלק במשחקי הכדורסל שהתקיימו באולם הספורט מדי יום רביעי בשבוע, ואת הטיפול הפסיכולוגי הפסיק לאחר הפגישה השניה עם הפסיכולוגית. נראה היה שהוא שוקע לתוך עצמו, עד שנכנס למיטתו ולא יצא ממנה ימים רבים.

המעטפה החומה בה היה מונח צוו לשירות מילואים, נפלה על רותם המזכיר במפתיע. הוא היה טרוד בטיפול בנושאים שונים ומגוונים, בתוכם גם בניסיון לפענח מה קורה לידידו ישי, כאשר מועד ההצבעה על קבלתו שלו ושל רינת אשתו הלך והתקרב. ידע שמועמדות בקיבוץ אמורה להימשך שנתיים ובני הזוג נמצאים כבר בחצרו של המקום כמעט שלוש שנים. "משהו קשה עובר על ישי ואני חייב לעצמי ולקיבוץ עליו אני אחראי, לדעת מה קורה אתו", אמר לאשתו כאשר סיים לארוז את התרמיל בדרך לשירות המילואים.  "המילואים האלה" המשיך רותם את דבריו "נפלו עלי בתקופה לא טובה מבחינת הצורך שלי למלא את חובותיי כמזכיר הקיבוץ. במיוחד נכון הדבר בכל הקשור במאמצים שאני עושה כדי לפענח את סיבת מצבו המתדרדר של ישי ולמצוא דרכים נוספות כדי לסייע לו".  עם התרמיל על גבו, יצא רותם את שער הקיבוץ, עלה על טרמפ מזדמן שהוביל אותו ישירות אל המקום בו אמור היה לבלות חודש שלם בשירות מילואים. היה זה המקום המכונה חוות התחמושת, בו מאוחסנת במחסנים מסודרים תחמושת רבה לשימוש של הצבא בעתות חירום. מסביב למתקן הוצבו מגדלי שמירה גבוהים בהם אמורים החיילים לשהות ארבע שעות ביום וארבע שעות בלילה, כדי לשמור על התחמושת מפני אורחים בלתי רצויים. בין המוזמנים למילואים מצא גם את עוזי קדר, ידידו משכבר הימים, בן קיבוץ שכן שהתחנך אתו במסגרת קבוצה חינוכית אחת.  בלילה השלישי לשירותם במילואים, ישבו רותם ועוזי במרומי מגדל השמירה, צופים אל תוך החשיכה ולא רואים דבר. "תגיד רותם, מה קורה עם ישי אצלכם. אתה הרי מזכיר הקיבוץ ומוסמך יותר מכל אדם אחר להשיב על שאלה זאת, גם לעצמך וגם לכל מי שמציג לך את השאלה". לאחר שתיקה קצרה השיב רותם " תאמין לי אני לא יודע מה קורה לו. הוא הפך שתקן, מסוגר ובעיקר עצוב מאוד. בשבועות האחרונים נכנס למיטתו ולא יוצא ממנה לא בימים וגם לא בלילות. אבל בעצם למה אתה שואל? אתה יודע משהו שאני לא יודע?" כאן הפסיק רותם את דבריו והתבונן בפניו של שותפו לשמירה אותם יכל היה לראות רק במטושטש עקב החושך העבה שירד על המקום.

לאחר שתיקה של רגע השיב עוזי, "כן, לצערי אני יודע כמה דברים שאתה כמזכיר וכחבר של ישי לא יודע. אני אומר לצערי היות ובמשך חודשים רבים אני באופן אישי מנסה לסייע לו לצאת מהסבך אליו נקלע ואיני מצליח לעשות זאת. אני מניח שאתה לא ידעת את מידת מעורבותי בעניין וזאת מסיבה  פשוטה שאינך יודע מהו העניין. ישי השביע אותי שלא לשתף איש, כולל אותך, בסיפור שלו. אבל נראה לי שטובתו של ישי מחייבת אותי להפר את הבטחתי ולפרוש בפנייך את העניין כולו". כאן סיים עוזי את דבריו, קולם של החיילים שאמורים לאייש את המגדל במשמרת הבאה כבר נשמע קרוב, עוזי ורותם אספו את הציוד האישי השייך להם, ירדו מהמגדל ופנו לעבר צריף המגורים של אנשי המילואים. רותם הרגיש כיצד גואה בו המתח, רצה לדעת את התשובה לשאלות שהעסיקו אותו ימים רבים. מה קרה ובהקשר זה אולי מה קורה עם ישי, ידידו האישי והמועמד להתקבל לחברות בקיבוץ בו הוא מכהן כמזכיר.

"ישי הסתבך" אמר עוזי כאשר מזג כוס קפה מהביל לספלו של רותם. "שבועות מספר לפני נישואיו לרינת התפתה ישי להזמנתה של מישל, שהייתה ילדת חוץ בקבוצתו החינוכית. הייתה זאת  הזמנה תמימה לכאורה, בה הציעה לו אהובתו מתקופת נעוריו, אהבתו הראשונה יש לומר, לקיים פגישה אחרונה ביניהם, לפני שהוא נכנס בברית הנישואין עם רינת. הפגישה התקיימה בבית מהודר, מלא שטיחים מקיר לקיר, אותו הציגה מישל כביתה החדש. לאחר ששוחחו ביניהם שיחה בגוון פילוסופי על מהות החיים, כפי שהיו עושים בנעוריהם במוסד החינוכי בו התחנכו שניהם, נוצרה אוירה של קירבה, שהוליכה לתחושה שאין טוב יותר לפרידה  סופית מאשר לקיים יחסי מין בפעם האחרונה לזכר הימים ההם, לזכר הפעם הראשונה". כאן הפסיק עוזי לפתע את סיפורו, נעץ מבט רציני עד אימה בפניו של חברו והמשיך "לאחר ימים אחדים התברר לישי שהבית בו התקיימה פגישתו התמימה עם אהובת נעוריו, אינו דירתה הפרטית אלא בית המהווה מטה של קבוצת עבריינים מפורסמת ואלימה.  עובדה זאת נודעה לו באמצעות שיחה טלפונית כאשר מהצד השני של הקו דיבר עבריין מוכר הידוע כאלים במיוחד. העבריין העמיד את ישי על עובדות החיים וסל האילוצים בפניהם הוא יעמוד מעתה ואילך. לדבריו, הפגישה עם מישל צולמה  והוקלטה במצלמת וידאו משוכללת על רקע הבית שתפקידו ידוע היטב למשטרה. מישל, הסביר לישי העבריין, "ידועה היום כחלק מקבוצה המבוקשת על ידי המשטרה בעבור סחר בסמים קשים. ולכן, כל מי שבא איתה במגע, במיוחד במגע מיני המעיד על קירבה אישית, חשוד בשותפות למעשי קבוצתה. ואתה עכשיו חשוד כמו עשרות אחרים איתם באה מישל במגע מיני. יש לך רק דרך אחת להימלט מידה הארוכה של המשטרה. את הדרך הזאת ברצוני להבהיר לך במסגרת שיחה אישית שתתקיים היום, יום חמישי, בשעה אחת עשרה בלילה בקרן הרחובות אחד העם ונחמני, קרוב למקום בו הייתה ממוקמת בעבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר בו שימשת כמדריך נערץ. תתפלא, אני מכיר את המקום היות וגם אני הייתי חניך בתנועה ושמעתי אפילו כמה מההרצאות שנתת בסמינרים התנועתיים. אני מציע לך להתייצב במקום בזמן. אל תסמוך על כך שאני או מישהו משותפי יוותר לך או ירחם עלייך". עוזי עצר לרגע את שטף דיבורו, לגם לגימה ארוכה מכוס הקפה שעמדה לפניו והמשיך. " אתה שואל בודאי איך אני יודע מה אמר העבריין שסירב למסור את שמו  לישי. ובכן, ישי שיתף אותי בכל מה שעבר עליו מאז. כידוע לך  הייתי בעברי קצין משטרה וישי חשב שהוא יוכל להיעזר בי. הייתי לו שותף סוד בזמן אמת. עובדה שהעמידה בסכנה גדולה את היותי איש עסקים מצליח למדי בתקופה בה נודע לי הסיפור. בקיצור ולעניין, בשעה אחת עשרה בלילה במקום שנקבע פגש ישי באדם גדל גוף, פניו שחומים מאוד שהציג את עצמו בשם יוסי דנה. השיחה התנהלה בפינה חשוכה בקרן הרחובות המצטלבים, שיחה קצרה בה הובהר לישי שאם לא ימלא את המתבקש ממנו תפורסמנה תמונותיו האינטימיות במקומות שונים, דבר שיכל לפגוע בו פגיעה אנושה. לשאלתו של ישי מה עליו לעשות כדי למנוע את פרסום התמונות נאמר לו שעליו לשבש את הכתוב במספר מסמכים העוברים תחת ידיו במסגרת עבודתו במשרד. אין לי כל כוונה לעייף אותך בפרטים נוספים בשעת בוקר מוקדמת זו. די אם אומר  שידידנו המוכר לנו כאדם ישר ותמים דרך, בחר לציית לחבורת העבריינים ואכן גרם לשיבושים חמורים בחשבונות הבנק של לקוחות רבים, דבר שאפשר לעבריינים לשלשל לכיסם כסף גדול. הדבר נמשך עד שבמסגרת חקירה בנושא אחר עלתה המשטרה על שיתוף הפעולה של ישי עם חבורת העבריינים ודיווחה על כך לממונה על עבודתו של ישי במשרד, יצחק צוקרמן, שהיה ידידו האישי של ישי. ואיציק  צוקרמן, אותו אדם עליו כעס כל כך ידידנו ישי, הוא זה שהחליט לפטר אותו מהעבודה בלי שייאלץ לעבור תהליך משפטי משפיל. מה שישי לא סיפר לכם כמו שלא סיפר לאישתו, שהתנאי אותו העמיד איציק צוקרמן בפני ישי היה שהכסף שנעלם, יותר נכון נגנב, יוחזר במלואו לקופת הבנק. ואכן, הכספים שהועלמו הוחזרו במלואם. כיצד? גם אני לא יודע. 

בכל השיחות שקיימתי עם ישי מאז שפוטר מעבודתו, חזר והדגיש את הלחץ בו הוא נתון כתוצאה מהחלטתו להסתיר את השתלשלות הדברים מאשתו, ותתפלא -  גם מחבריו בקיבוץ. הוא חזר ואמר שהוא מרגיש את עצמו כאשר הוא מסתובב בשבילי הקיבוץ כמתחזה, רמאי מזדמן, והדבר גורם לו לתחושות קשות שלא עוזבות אותו לא ביום ולא בשעות הערב והלילה. אגב, איני בטוח האם החוזה שהיה לישי עם העבריינים עדיין בתוקף. אני מעלה בתוכי את האפשרות שהוא יתבקש למלא את חלקו בחוזה גם במסגרת הקיבוצית בה הוא חי כיום. לא יודע. האם אתה, רותם, מזכיר הקיבוץ ראית איזה סימנים שיכולים להפליל את ישי בדרך התנהלותו בשבילי הקיבוץ?  ואולי, כך אני מקווה, יעזבו אותו העבריינים לנפשו לאחר שהתמוטט ומבלה את ימיו ולילותיו במיטתו? מי ייתן." שטף דיבורו של עוזי נעצר באחת, שניהם קמו ממקומותיהם, רחצו כל אחד בתורו את ספל הקפה ושמו אותו במקום המיועד לו. ביניהם רבצה שתיקה גדולה, שתיקה שהוליכה כל אחד מהם למחוזות הזיכרון האישי  שניעור בעוצמה רבה בעקבות הסיפור שהשמיע המספר ושמע הידיד שהוא גם מזכיר הקיבוץ.

ארבע שעות מאוחר יותר, בשעה עשר בבוקר, ישבו שניהם מחדש על מגדל השמירה, והסיפור שסופר בלילה ולקראת בוקר, עמד ביניהם  נוכח עד אימה, עד כדי שיתוק היכולת לעשות מעשה.                                                            

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: