וידויו של ראש צוות חג / אבינועם אלון

וידויו של ראש צוות חג

אבינועם אלון - המעפיל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

רבים מחבריי הטובים הלכו להכוונה מקצועית, נחקרו, נחתכו ונחשפו עד שורשי נשמתם האפלה והועמדו - במידה זו או אחרת של הפתעה - מול אופיים האמיתי וכישוריהם, לטוב ולרע.

איור מאת יעקב גוטרמן

גם אני חשבתי פעם להעמיד את נשמתי הרעועה לידיה המיומנות של גרפולוגית מסוימת, ידועת שם, אלא שמעולם לא נסתייע הדבר בידי. ייתכן שהפחד הוא זה שדוחה משך כל השנים את המפגש הדרמטי ביני לנשמתי המעונה. וכי עליי לשמוע מעוד אדם, שאינני אלא מזוכיסט? הלא אני מבין דבר זה בכל פעם מחדש, כשאני מנסה לארגן אירוע תרבותי כלשהו בקיבוץ. וכי איך עליי להסביר את כניעתי האחרונה, לאחר שנשבעתי בכל היקר לי - כולל הווידיאו החדש שקניתי - שלעולם, לעולם לא אכנע עוד בפני דחף ההתאבדות המקנן בתוכי ושגורם לי להסכים לארגן עוד מסיבה...

 

ובכן, את הנעשה אין להשיב. כינסתי למחרת הסכמתי את חברי צוות החג. לא היה בכך קושי מיוחד, מאחר ורק אני הגעתי לישיבה. בעודי יושב ומחכה בסבלנות במועדון, מתבונן החוצה בתקווה, ראיתי מבנה בלתי ברור - ככל הנראה אישה על אופניים - חוצה בשריקה את האוויר הקר של הערב החורפי, ורק קריאתה אליי נשארה תלויה בחלל שהותירה אחריה:

 "אתה השתגעת? הערב יש דאלאס!!"

 

דחיתי את הישיבה למחרת. מרבית ניצולי הטלוויזיה מבין חברי הוועדה הצליחו להגיע. ענייני הקישוט, המודעה על האירוע ובעיקר מה שנוגע לחלק התזונתי במסיבה, היו, תוך זמן מועט יחסית, מסוכמים ומאורגנים. אך מששאלתי מי לוקח על עצמו את ארגון תוכנית הערב, השתררה דממת בית קברות. איש, איש מחברי הוועדה ניסה כמיטב יכולתו להיהפך לנקודה או לפסיק בכורסא בה ישב. מישהו, בניסיון נואש להתחמק ממבטי השואל, החל לעשות קולות של שטיח, בתקווה להתמזג עם הרצפה ולהיעלם ברקע הכללי. ואז, מבלי שאתכונן לכך, באה תגובת-נגד מצד שניים מחברי הצוות, בבחינת "הקם להורגך, השכם להורגו!", שאמרו לי:

"ראה, אנחנו לא מוכשרים להכין תוכניות. אף פעם לא עשינו דבר מהסוג הזה. לך הרי יש ניסיון - למה שלא תיקח זאת על עצמך? אנחנו מבטיחים לעזור..".

 

הרגשתי איך הדם אוזל מפניי. אותו טיק עצבני השמור איתי למצבים כגון אלו, החל זוחל ומטפס לכיוון עין שמאל, ואז שמעתי קול מרוסק עולה מנבכי גרוני היבש, ובניגוד לכל הגיון בריא עונה:

 "בסדר, אנסה לעשות משהו..".

 

הלילה שלאחר הישיבה עבר בשלום יחסית, פרט לכמה חלומות זוועה שבמרכזם מסיבה בקיבוץ. למחרת החלטתי ללכת לק', לנסות לשכנעו שיהיה מנחה הערב. התחשבתי בכך שאחרי הצהריים הנ"ל עסוק מאוד עם הילדים - רואים טלוויזיה ביחד - ולכן העדפתי לבוא בערב, אחרי שעת ההשכבה, כשהילדים וההורים רואים טלוויזיה לחוד.

 

בעומדי לפני דלת ביתו של ק', עדיין התלבטתי בין שתי טקטיקות של פנייה: להתפרץ בבכי מרשים של ייאוש, תוך הדגשת חלקו של האיש כמציל אחרון של הערב, או לזחול לכיוון רגליי הנמען ותוך כדי מפגש ארוטי של שפתיי עם נעליו, להבטיח לו שזו הפעם האחרונה שאני פונה אליו.

 

נשמתי עמוק, דפקתי בדלת ונכנסתי לחדר.

ק' היה נחמד אליי, יחסית, היות ולא ידע עדיין במה מדובר.

 

"שב..". אמר בהיסח הדעת, כשמבטו נעוץ במסך המרצד של ה'סילורה' שלו.

"ראה, ק'..". פתחתי ואמרתי, "חשבתי עליך בתור אדם שיוכל..."

"תשתה משהו?" ניסה האיש לסתום את פי, "אשתי תיכף תעשה לנו קפה".

 

שתיתי קפה, פיצחתי גרעינים וקיבלתי הסברים קטועים על אמו של השופט שניהל את משחק הכדורסל שהתקיים אותו ערב - מכבי ת"א נגד צ.ס.ק.א. מוסקבה. בפסק-זמן קצר שלקח מאמן מכבי, רלף קליין, הצלחתי לשאול את השאלה הגורלית:

 "ק' ידידי, האם תהיה מוכן להנחות את מסיבת החג הקרובה?"

 

"כן!!" צעק ק' בהתלהבות, משאיר אותי בהלם. אלא שמהר מאוד הבנתי שה'כן' שלו היה מכוון למיקי ברקוביץ', שעשה מבצע יפה וקלע סל מרשים מיד לאחר פסק הזמן. למזלי נגמר לבסוף המשחק, כך שיכולתי, באופן מסודר, לשמוע מק' מדוע יהיה מוכן למלא את התפקיד עקרונית, אלא שהוא עסוק מעל הראש - אך יש לו, לעומת זאת, כמה רעיונות לגבי אנשים שיוכלו להנחות את הערב, ושכדאי לי לפנות אליהם. הודיתי לו על ההקשבה וגררתי את עצמי בכבוד החוצה.

 

מה בדיוק התרחש בערב בו התקיימה המסיבה, אינני זוכר בבירור. עם זאת, השמועות שהגיעו לאוזניי למחרת - למיטתי במחלקת טיפול נמרץ ב"הלל יפה" - אמרו כי הייתה דווקא מסיבה מוצלחת מאוד, שהנחייתי את הערב בכישרון, ושחושבים עליי כבר כמועמד לריכוז הצוות של חג הביכורים הקרוב...

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: