מה לניקיון הבית ולנפילת הסוציאליזם / אבי מוצפי

מה לניקיון הבית ולנפילת הסוציאליזם          

אבי מוצפי – כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

זה החל כמו תמיד במחוזותינו, בוויכוח עקרוני על הבדלי המעמדות ועל חוסר ההגינות שבהתנשאות של המעביד על העובד 'הפשוט', 'קשה היום' וכו'.

איור מאת יעקב גוטרמן

אומנם בתחילה הייתה ידי על העליונה, וזוגתי התקשתה לעמוד מול הטיעון המוחץ ש"עובדה - אף אחד בקיבוץ לא עושה את זה", אבל הזמן כרסם באכזריות את טיעוני המרכזי והיא-היא זוגתי, שעיסוקה בדיני נפשות, הייתה הראשונה (או בין הראשונים) שהחדירו את מושג ה'מנקה' (במלעיל) לתוך המבצר הקיבוצי. אולי לא סוס טרויאני, אבל גיס חמישי, לפי מספרן וגאוות היחידה שלהן, בהחלט כן. היא, שגייסה את הטיעון ההומאני לאחרים, לא הרפתה מהצורך הנואש שלה "בשירות הבסיסי" - כפי שקראה לו – "שכל אישה ממוצעת בעיר משתמשת בו כמובן מאליו".

 

או אז נאלצתי לבצע נסיגה טקטית קלה, ולפרוץ שוב בטיעון חדש ומקורי יותר: "איך אפשר לסבול," כך אני, "את הרעיון שמישהי שאתה לא מכיר, לא יודע עליה דבר וחצי דבר, תיכנס אליך הביתה, תחטט בין הסדינים, תמשש את התחתונים ואולי, חלילה, גם תעיין ב'ספרות המקצועית' המוצנעת לה בין המדפים?"

 

טיעון זה שרד עוד חודשיים-שלושה עד שנפח נשמתו בקול דממה דקה, כשמכל העברים הביטו עקרות בית מרוצות בזוגתי במבט מלא רחמים, כל אחת מלאה שבחים על ה'מנקה' שלה, על ביצועיה ועל שלוות הנפש שהיא, עקרת הבית, קונה במחיר כמה שקלים עלובים.

 

יום אחד פשוט הוכרז מרד בבית, ירדה מגדולתה עליונותו של הגבר המזרחי במחי משפט בודד אחד - "תגיד מה שתגיד, אני מזמינה מנקה!"

כל מי שמוחו בראשו, יסכים אתי שבמצב כזה כדאי לא להגיד כלום...

אלא מי שסבור שמאותו היום ירד ענן השכינה על ביתנו המאובק, טועה טעות מרה.

 

מה שהחל באותו היום, הוא מצעד ה'מנקות' השדרותי הבינלאומי:

 

בתחילה באה ז'ורז'ט, שנעתרה אחרי שלוש שיחות טלפון בהולות של זוגתי, תיאמה לוח זמנים גלובלי של שלוש שעות עבודה בתנאי שנחכה לה בפתח הבית, נשים לה מוזיקה וסיגריות ונלווה אותה אל שער הקיבוץ בסוף היום, וכל זה "רק בגלל שאני מכירה את אימא שלך", אלא שז'ורז'ט נעמדה בפתח הבית באיחור של שעה, העיפה מבט יבש בסלון, הפטירה "יש פה יותר מדי עבודה -  לא יספיק לי הזמן..." והלכה לה ולא חזרה.

 

אחריה באה לימור, שעבדה רק עם פאני, ושתיהן גבו מחיר של אחת וטענו שהן עובדות מאוד קשה, וייאמר לזכותן שהן העיזו להביט נכוחה למקומות שאני לא מעז להציץ בהם, כמו אותה אפלולית שאחרי ספת הנצרים שלנו בסלון... כשנדמה היה שהנה מתפתח לו רומן נצחי, נעלמו השתיים ללא הודעה מוקדמת והותירו את זוגתי עגומת נפש ונדכאה.

 

אחרי הצמד המופלא היו סוזאן, ברברה וסודי (בשורוק), שכל אחת מהן נשבעה שהיא רוצה לבוא וחסר לה מאוד הכסף, אבל משום מה לא הסתדר להן לבוא אלינו דווקא - לאחת הבעל לא הרשה לצאת מהבית, השנייה "בדיוק נקעה את הקרסול" ולשלישית נתפס הגב כשעבדה אצל השכנה, אז היא יכולה לבוא לשכנה אבל לא אלינו...

 

אולם לא אישה כזוגתי תיפול ברוחה עקב זוטות כאלו - היא הפשילה שרוולים ואירגנה "ועידת 'מנקות' שכונתית". לאור התקשורת היעילה בין נשות השכונה, נקבע תעריף איגוד ה'מנקות' המקומי ואחת סחה לשנייה את מעלותיה וחסרונותיה של 'מנקה' זו או של חברתה, ובאורח פלא התארגן לו מאגר כוח אדם בלתי רשמי, מעין  O.R.S של מחלקת הניקיון המקומית. אך למרבה הצער, גם זה לא הועיל ליציבות הניקיונית.

 

הנה באה אילנית, מרחה סמרטוט על השיש במטבח ונעלמה לשלושה שבועות. אחריה באה גילית, שטענה שהמחיר לא משהו. שושנה עבדה ארבע שעות ולא ראינו תוצאה כלשהי, ואילו סימי ניגבה את כל קלטות המוסיקה ואחרי כן ערמה אותן בערימה שהפרה סידור קטלוגי של שנים, סידור שהפריד בין בטהובן לאלביס ובין מאדונה ושירי הקומדי-סטור (בני הקט לא סלח לה על כך...).

 

קריטריוני הקבלה לעבודה של זוגתי הלכו ונעשו מחמירים יותר, ואילו זרם ה'מנקות' הלך ונחלש בהדרגה. החגים המתקרבים ריככו מעט את טון הדיבור של האישה עם מנקתה - טון שמלכתחילה היה מתרפס מיסודו - ולאחרונה שמעתי אותה מתפתלת בנוסח "אני ממש שמחה שאת באה מחר, אני ממש מאושרת, אני אשמח לראות אותך..."

 

לרגע חשבתי שהמדובר בדודה עשירה, המביאה אתה ערימת 'ירקרקים'... וזה מחזיר אותי לתחילת דבריי: זה הוגן, זה? שככה מנצלים אותנו? שמנצלים את כספנו, כספו של המעמד העובד, 'קשה היום', 'הפשוט'? וההתנשאות הזאת...

 

* * *

 

כל שמות המשתתפות בכתבה הם בדויים, למעט זוגתי ואני 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: