בין תלמים / אסף עמית

בין תלמים

אסף עמית - צרעה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הקיבוץ שלנו מוקף שדות. שדות יפים ורחבים שמניבים בכל שנה מגוון עשיר של גידולים. כיום העבודה בשדה היא נחלתם של מעטים מאתנו שמהווים יותר את הזרוע הניהולית של הענף, אך לא כך היה תמיד.

איור מאת יעקב גוטרמן

בשנים עברו ולא לפני כל-כך הרבה שנים, עשינו אנו, חברי ובני קיבוץ בכל עבודות השדה: עיבודים, זריעה, ריסוס, השקיה, וקציר היבולים.

 

עבדתי בשדה בשנות לימודי בתיכון וגם לאחר שהשתחררתי מהצבא. אלה היו שנות ה-90. היום מכירים אותי יותר אולי כ"אסף עם האוטו הגדול", אבל כן, פעם הייתי עובד שדה כמו רבים אחרים. מרכז ענף הגד"ש אז היה אורי.

 

בסיפור זה אני לוקח אתכם איתי לטיול בשדה, להצטרף אליי בעבודה העיקרית בה עסקתי ברוב שנותיי בשדה - החריש. עבודה בה עשיתי ימים כלילות בעונות הסתיו, בשדות רחוקים וקרובים לקיבוץ.

 

החריש הוא העיבוד הראשון של האדמה לאחר איסוף היבולים בקיץ. המחרשה פולחת את האדמה הקשה, הדחוסה והיבשה שעל פני השטח, הופכת אותה ומוציאה לאוויר העולם רגבי אדמה לחים ו"רעננים". בניגוד לרוב העיבודים שנעשים במקביל לקו האורך של השדה, החריש נעשה דווקא באלכסון על מנת לשבור את קווי השורות של הגידול הקודם. לשיניי המחרשה יש שם – מגרופיות, המחרשה שלנו אז הייתה בעלת חמש מגרופיות.

 

הטרקטור בו היינו חורשים היה טרקטור זחל מדגם קטרפילר .D6 אבל אף אחד לא קרא לו "די-שש", כולנו קראנו לו באנגלית – "די-סיקס". מה לעשות, באנגלית זה נשמע טוב יותר.

 

הטרקטור הזה היה כבר אז וותיק מאוד בשדותינו, כבר מהיותי ילד זכור לי קול הנקישה של השרשראות, אשר הדהד למרחקים. היינו שומעים אותו בלילות הסתיו הקרירים.

 

 יש שני דברים שמבדילים טרקטור זחל מטרקטור רגיל. במקום גלגלים יש לו שרשראות זחל כמו לטנק, ובמקום הגה יש לו ידיות היגוי, ימנית ושמאלית. אם רוצים לפנות לצד מסוים מושכים את הידית של אותו הצד. למרות שהיה כאמור כבר "סוס זקן" הוא היה עדיין חזק ומתאים לחריש עמוק. היה לו תא נהג מרווח ונוח עם רדיו ומזגן וביליתי בו כאמור הרבה שעות של יום ולילה.

 

את מלאכת החריש לימד אותי, כמובן, גרזון. אדם רב פעלים שהיה בשבילי גם דמות חינוכית בנושאים של טבע וידיעת הארץ. הוא לימד אותי איך להפעיל את הדי-סיקס וגם את אופן פעולת המחרשה, איך האיזמל פותח פתח ראשון באדמה, אחריו באה הסכין שחותכת את הרגבים, ובסוף באה הכנף והופכת את האדמה. את הטרקטור יש להסיע תמיד בצמוד לתלם שנפתח בפס הקודם ולהקפיד למלא אותו כך שהשדה יהיה חרוש יפה וחלק.

 

מאחר ויש לסיים את עיבוד השדות לפני בוא הגשמים היינו מבצעים את העבודה במשמרות של יום ולילה, לרוב משש עד שש.

 

על פניו מלאכת החריש לא עושה רושם של עבודה מיוחדת ורבת עניין. זו גם עבודה שבה אתה נמצא לבד. אתה, טרקטור ומרחבי שדה. אולם, בטיול הזה אראה לכם שדווקא יש לי לא מעט "בני לוויה" שבאים "להתארח".

 

במהלך עונת הגידול בקיץ, באים בעלי חיים רבים: עכברים, נברנים, לטאות וחרקים, וכורים להם מחילות באדמת השדה שמציעה להם מזון בשפע. חסרי מזל אלה אינם מוכנים כלל וכלל לבואה המחרשה, שבאה והורסת את ביתם כהרף עין. פתאום בן רגע הם נותרים חשופים לכל עין שמחפשת ארוחה טובה... זאת הסיבה שהטרקטור החורש הוא ממש "סיבה למסיבה" להרבה בעלי כנף.

 

הראשונות, החרוצות, והזריזות מכולן הן אנפות הבקר. הציפור החברותית הזו לא תפספס שום הזדמנות ללוות את המחרשה. הן מגיעות ראשונות עוד לפני הזריחה, וגם בערב הן האחרונות לעזוב. מרגע שהגיעו הן פותחות ב"מסע ציד" נמרץ. האומץ, הנחישות, והתזמון שיש לציפור הזאת הוא בלתי נתפס. הן מהלכות קרוב מאוד אל המחרשה, ולא חוששות לתקוע מקור ממש בין הסכינים. הן מנקרות בתנועות צוואר נמרצות והכל תוך התקדמות מדודה עם המחרשה. מי שמצאה את מבוקשה עוצרת, נותרת מאחור ומפנה מקום לאחרות. הטרף המועדף עליהן ללא ספק הוא עכבר, או נברן. כן, לא להאמין שהציפור העדינה הזו תבלע עכבר בשלמותו, אך אכן כך הדבר. ברגע שאחת תופסת עכבר, היא מנסה לבלוע אותו בוא במקום, כי אם לא תעשה כן, מיד עטות עליה חברותיה ומנסות לחטוף את שללה, בלי רחמים. אין מה לעשות, זוהי דרך הטבע, החזקה זוכה בארוחה הדשנה

 

האורחים הבאים הם בזי הערב. אלה הם בזים קטנים ויפים מאוד. בניגוד לאנפות שהן יציבות, הבזים רק חולפים בארץ בדרכם לאזורי החריפה שלהם באפריקה. שמם בהחלט הולם אותם. הם לרוב מגיעים בשעות אחר הצהריים ונעלמים מעט לפני החושך. הזכר, הנקבה, והצעיר שונים מאוד בצבעם כך שקל להבחין ביניהם. הבזים פחות מחפשים את העכברים ומעדיפים בעיקר חרקים, לכן גם אופן הציד שלהם שונה. במקום להלך בצמוד למחרשה הם מרפרפים באוויר במקום אחד, בגובה חמישה שישה מטר. הם נמצאים ממש קרוב לטרקטור ואפשר ממש "להביט להם בעיניים". מרגע שהבחינו בחרק הם עטים עליו בצלילה כהרף עין. התפריט השונה גם גורם לכך שבדרך כלל הם "מסתדרים" עם האנפות. הם גם חברותיים ובכל קבוצה רואים גם נקבות, גם זכרים וגם צעירים שזו להם הנדידה הראשונה.

 

אורחות שבאות לעתים יותר רחוקות הן החסידות. גם הן נמצאות בעיצומה של הנדידה דרומה וגם הן עוצרות רק לאכול ולנוח. הן אינן מתקרבות אל המחרשה אלא תמיד שומרות על מרחק של עשרה, עשרים מטר ועומדות בעמדת תצפית. על מי הן צופות? כמובן, על האנפות. וברגע ההזדמנות מתנפלות וחוטפות. ממש "חכמות על חלשים". כן, שוב זהו הטבע האכזר לפעמים.

 

ציפור נוספת שמחבבת את המחרשה היא הכחל. ציפור מהודרת מאוד בצבעי כחול, סגול וחום. בצורה ובגודל היא מזכירה את העורבני ששכיח מאוד בתוך הקיבוץ. גם הכחל הוא חולף. לרוב הם מגיעים כבודדים, ומאוד בולטים בצבעיהם על רקע השדה. חוויה לעיניים. גם הם אוכלים חרקים.

 

כמובן שפרט לציפורים "המלוות", השדה מלא כולו במינים רבים של ציפורים, בוודאי בתקופה זו של הסתיו. כל ציפור נבדלת בהתנהגותה וברמת החששנות שלה. בין היתר אפשר לראות להקות של נחליאלים צהובים שהם יפים מאוד, עפרונים, דוחלים, להקות של סנוניות, סיקסקים, כרוונים וגם מינים של עופות דורסים כמו זרונים ועקבים. השדה הוא חוויה לכל חובב ציפורים כמוני.

 

זרון שדות (זכר)

 

אני מזכיר לכם שאנחנו נמצאים בסתיו. בכל סתיו יש גם יום כזה, שברגע שמגיעים לשטח בבוקר מבינים שהמשמרת הזו כנראה לא תגיע אל סופה. השמיים פתאום אפורים מאוד, ויש מן קרירות כזו. מתחילים לעבוד כרגיל, ואז זה מתחיל בטפטוף חלש, שלאט לאט מתגבר והופך פתאום לגשם שוטף. קשה קצת לראות דרך החלון וגם הבוץ מתחיל להידבק אל השרשראות. אסור להמשיך במצב כזה. מה עושים? נוסעים הביתה, שמים את הטרקטור בסככת הגד"ש, שותים קפה, מדברים, צוחקים והולכים אל החדר. מקלחת חמה ושינה ערבה. מן לוקסוס שכזה, מהמעטים שיש בעבודת האדמה.

 

וכך אני ובני לווייתי מתקדמים ביחד, פס אחר פס. אני צופה ובוחן ויחד עם זאת מקפיד תמיד לנסוע בתלם. עם כל פס המשמרת מתקרבת אל סופה, גם זה חשוב.

 

ערב אחד, הייתי בתחילתה של משמרת לילה בשטח הגדול ליד קיבוץ כפר מנחם. היה כבר חשוך והאנפות עפו להן למקומות הלינה. פתאום באמצע השדה, באזור הפס הקודם, נגלה אליי מחזה מוזר. אנפה או ליתר דיוק ראש של אנפה מציץ מן האדמה ולא זז. "רגע" חשבתי, רק ראש? איפה כל הגוף? עצרתי את הטרקטור וירדתי. התקרבתי בזהירות, ה"ראש" הזה אינו זז ואינו בורח. כשאני מגיע אני רואה ומבין, גוש אדמה גדול רובץ על אחת מכנפיה ולא נותן לה לזוז, כנראה לא הייתה זהירה מספיק. לא חשבתי יותר מדי, וקירבתי את ידי על מנת להזיז את הגוש. אייי!!! הרגשתי נקירת מקור עזה בזרוע ידי, נבהלתי וקפצתי לאחור. שוב ניסיתי, הפעם לאט יותר, אבל זכיתי שוב בנקירה חזקה וכואבת. נעמדתי על רגליי, לא האמנתי, הציפור הזאת, הלבנה, החיננית, והעדינה למראה הפתיעה אותי מאוד, גם בכוחה הרב וגם ביצר ההתגוננות שלה. לרגע עמדתי חסר אונים אך אחרי כן חזרתי לטרקטור ולקחתי את הכפפות. חזרתי אל "הגברת", ואז בזריזות מפתיעה (זריזות היא לא מהתכונות החזקות שלי) ממש בחטף, גלגלתי את גוש האדמה הצידה. היא עדיין לא זזה, רגליה היו ממש שקועות באדמה. המשכתי בתנועות זריזות לנקות את האדמה מסביבה, ו"בת הערובה" שלי טפחה בכנפיה בטפיחות עזות, ועפה לה לדרכה אל תוך הלילה, חופשייה כמו ציפור....

 

קשה היא עבודת הלילה. המלווים שלי כולם "עפו לישון" ואין מי שיארח לי חברה. רק מדי פעם רואים תן או שועל חותכים את פנסי הטרקטור ונעלמים מיד בחשכה. הגוף שלנו אינו רגיל לעבוד בלילה וצריך ממש להתאמץ על מנת "להישאר בעניינים". זה לא רק לשמור על התלם, זה גם לשמור על עצמך שלא תמצא את עצמך במקום שלא רצית להגיע אליו... כל שניתן לעשות הוא מדי פעם להוציא את התרמוס והעוגיות ולעצור להתרעננות. נחמד לעשות את זה בשטחים שצמודים לנחל. מדוממים את הטרקטור, ושותים את הקפה החם לקולם המרגיע של המים המפכים. מזל שקול הפכפוך אינו שונה בין מי ביוב למים טהורים. ה"מנגינה" הנעימה הזו מצלצלת כמו היו אלה מי מעיין זכים.

 

לא כל לילה עובר חלק. כל חורש שמכיר את הכלי שהוא עובד איתו מרגיש מיד שמשהו לא בסדר. פתאום הטרקטור "מחרחר" בקול מאוד לא אופייני, או שפתאום מרגישים שהזחל "מתקשה בזחילה". נזילת שמן, נזילת מים, מצברים ריקים, זחל משוחרר, הכל יכול לקרות, גם תקלות משונות מאוד. גם כאן, כמו במקרה של הגשם, הלילה הזה שהיה אמור להיות עוד לילה ארוך של חריש, הופך ללילה של שינה מתוקה, "שינה גנובה". גם המחרשה אינה חסינה, כמו שקרה לי פעם באחד השטחים הרחוקים שהיא פשוט נשברה לשניים.

 

השעות הקשות ביותר הן השעות שלקראת סוף המשמרת, ארבע-חמש לפנות בוקר. ממש נלחמים עם העיניים, אבל אחרי שעוברים את השעות האלה, מגיע האירוע, שלמרות שהוא קורה בכל יום, הוא בכל פעם יפה, מרטיט, ומחמם את הלב - הזריחה. ניתן לראות אותה בבירור מהשטחים שבאזור האגם הגדול. מביטים אל המזרח, לאזור ההרים שמעל בית שמש, לאט לאט קו הרכס מקבל מן גוון כחלחל. הכחלחל הופך לצהבהב ורואים קרניים ראשונות ואז מבעד להרים מגיחה לה השמש ומגיע יום חדש. פתאום הגוף מתעורר קצת, פתאום שוב רואים שדה ומרחבים, וכשאני מביט לאחור עיניי מקדמות בברכה את בנות הלוויה הנאמנות שלי שהשכימו קום ובאו "לחגוג" ולאכול. חבל, אני תכף צריך להיפרד מהן, המיטה מחכה לי. מגיע המחליף, מתדלקים את הטרקטור ונפרדים לשלום, עד למשמרת הבאה.

 

טוב חברים, כאן מסתיים הטיול שלנו. אני מקווה שלא היה לכם קשה מדי ושלא עייפתי אתכם עם הסיפורים שלי. לא מעט שנים עברו מאז, מהנער שהייתי הפכתי לאב, ובמקום להסתובב בשדות אני מגיע למקומות כמו בתי חולים, מרפאות ומעבדות ומתקן מכשירים. שונה מאוד, אך גם את העבודה הזאת אני אוהב. כנראה שאין עבודה שתדמה לעבודת האדמה, אני מעריך שיסכימו איתי לא מעט חברים וותיקים. כן, המון השתנה כאן, אבל תמיד יפה שהשדות נשארים ירוקים ונותנים את יבולם בכל שנה. לא סתם השדות גורמים לי לעונג שכזה, כי למרות שהשתניתי גם אני, כנראה שעדיין שוכן בליבי עוד הנער הזה, נער של אדמה, ציפורים, טבע ושדות.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: